רבן יוחנן בן זכאי
כשירושלים בערה, אדם אחד הציל את התורה. רבן יוחנן בן זכאי היה הצעיר שבתלמידי הלל הזקן, וכשמת הלל אמרו עליו שהוא ׳אב לחכמה ואב לדורות׳. אך שעתו הגדולה הגיעה ברגע החורבן.
בזמן המצור על ירושלים, כשהקנאים סירבו להיכנע ומנעו כל פשרה, הבין רבן יוחנן בן זכאי שהעיר אבודה, אך התורה אינה חייבת ליפול עמה. הוא ביקש מתלמידיו להבריחו מן העיר בתוך ארון מתים, כאילו נפטר, כי לא הניחו לחיים לצאת (גיטין נו ע״א).
מחוץ לחומות הגיע אל אספסיאנוס מצביא רומא, ניבא לו שיהיה קיסר, וכשהתקיים הדבר מיד, ביקש ממנו בקשה שהצילה את היהדות: ׳תן לי יבנה וחכמיה׳. לא ביקש להציל את ירושלים, שידע שאבודה, אלא את בית המדרש, את הנצח.
ביבנה בנה רבן יוחנן בן זכאי את התורה מחדש. הוא תיקן תקנות רבות ׳זכר למקדש׳, כדי שגם בלי בית המקדש יישמר הקשר, וכדי שהעם ידע שאף שנחרב הבית, לא נחרבה הברית. בזכותו יש לנו תורה עד היום.
משנתו ביבנה קצרה ועמוקה: ׳אם היה לך לימוד תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת׳ (משנה אבות ב, ח). הענווה של מי שהחזיק אומה שלמה על כתפיו.
לפני מותו בכה, ואמר לתלמידיו שאינו יודע באיזו דרך מוליכים אותו, אם לגן עדן אם לגיהינום (ברכות כח ע״ב). גדול הדור, ורועד ביראה. זו הייתה גדולתו.
רבן יוחנן בן זכאי מלמד שיש רגעים שבהם צריך לוותר על המובן מאליו כדי להציל את העיקר, ושהתורה, ולא האבן, היא נצח ישראל.
מקורות: גיטין נו ע״א; ברכות כח ע״ב; משנה אבות ב, ח