יהודה בן יעקב
יהודה, בנו הרביעי של יעקב, הוא שורש המלכות, ומי שגדולתו נמדדת ביכולתו להודות. שמו מלשון הודיה, שלאה קראה לו ׳הפעם אודה את ה׳׳, ובחייו הפך ההודאה למידה מלכותית: לא רק להודות לה׳ אלא להודות באמת גם כשהיא כנגדך.
במעשה תמר, כשעמדה להישרף ושלחה לו את הסימנים, יכול היה יהודה להשתיק, אך הכריז לעיני כול ׳צדקה ממני׳ (בראשית לח, כו), הודה באשמתו בפומבי. וכשעמד מול השליט המצרי למען בנימין, ׳בי אדוני׳, לקח אחריות מלאה, ׳אנוכי אערבנו׳. מי שיודע לקחת אחריות ולהודות, ראוי למלוך.
יעקב ברכו ׳לא יסור שבט מיהודה׳ (בראשית מט, י), ומיהודה יצאו דוד המלך ושלמה, ולפי המסורת גם המשיח. המלכות לא ניתנה לחזק או ליפה אלא למי שידע להתכופף אל האמת, גם כשהיא מפלילה אותו.
מה לומדים ממנו? שהמנהיגות האמיתית נמדדת ביכולת לומר ׳צדקה ממני׳, להודות בטעות בפומבי ולקחת אחריות. יהודה מלמד שמי שאינו בורח מן האמת גם כשהיא כנגדו ראוי למלוך, ושמידת ההודאה, לה׳ ולאמת כאחד, היא שורש מלכות בית דוד לנצח.