רבי יהודה הנשיא
רבי יהודה הנשיא, שנקרא בפי כול פשוט ׳רבי׳, הוא האיש שהציל את התורה שבעל פה מן השכחה. אחרי דורות של גזירות ורדיפות, כשחשש שהמסורת שבעל פה תישכח בגלות, אסף רבי את כל ההלכות, מיינן וסידרן, וחיבר את המשנה, ששה סדרים שהם עמוד השדרה של כל התורה שבעל פה עד היום.
רבי חיבר בתוכו שני הפכים: עושר עצום וענווה עמוקה. עשיר גדול היה, ׳אהוריירי דרבי׳ עשיר משל מלכים, ובכל זאת אמר: ׳כל מי שאומר אין לו אלא תורה, אף תורה אין לו׳, אך הוא עצמו לא נהנה מן העולם הזה כלל. על ערש דווי הרים עשר אצבעותיו ואמר: ׳גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה׳ (כתובות קד ע״א).
היה מקורב למלכות רומא, וידידותו עם ׳אנטונינוס׳ הקיסר נודעה, ושניהם דנו יחד בשאלות אמונה עמוקות, על הנשמה, על היצר ועל תחיית המתים (עבודה זרה י ע״ב). גשר של כבוד בין תורה למלכות.
שנים רבות סבל רבי ייסורים קשים, וקיבלם באהבה, ובאותן שנים לא פסקו הגשמים ולא נראה נזק בעולם בזכותו. הגוף כאב, והרוח האירה.
משנתו פותחת את פרק אבות שלו: ׳איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם׳ (משנה אבות ב, א). איזון בין פנים לחוץ, בין שמים לבריות.
רבי מלמד שאפשר להחזיק עושר ושלטון וגדולה, ולהישאר עבד ה׳ שאינו נהנה לעצמו כלום; ושמעשה אחד של סידור וכתיבה, ברגע הנכון, יכול להציל תורה של אלפי שנים.
מקורות: כתובות קד ע״א; עבודה זרה י ע״ב; משנה אבות ב, א