רבי יהודה הלוי
רבי יהודה הלוי הוא המשורר שכל לבו היה בירושלים כשגופו עוד בספרד. גדול משוררי תור הזהב, רופא ופילוסוף, כתב מאות שירים, ובהם שירי הגעגוע הנצחיים לציון: ׳ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב׳ (מתוך ׳ציון הלא תשאלי׳). לא געגוע של רעיון, אלא של אדם שקם ועלה.
בספרו ׳הכוזרי׳ בנה הגנה שלמה על האמונה היהודית, בדמות ויכוח בין מלך כוזר לחכמים. הוא לא ניסה להתאים את היהדות לפילוסופיה השלטת אלא הראה את ייחודה: אלוקי ישראל אינו מסקנה של הגיון אלא ׳אלוקי אברהם יצחק ויעקב׳ שהוציא את עמו ממצרים, אמת של ניסיון היסטורי חי.
ובסוף עשה את מה שכתב. בזִקנתו נטש את הכבוד והנוחות שבספרד ויצא בדרך המסוכנת אל ארץ ישראל. המסורת מספרת שהגיע אל שערי ירושלים ושם, כשהוא כורע ומנשק את עפרה, דרסו פרש ערבי. השיר נעשה חיים, והחיים נחתמו על אדמת הארץ שאהב.
מה לומדים ממנו? שאהבת ציון אינה מילים אלא מעשה, ושהמשורר הגדול ביותר הוא זה שחי את שירו. יהודה הלוי מלמד שהאמונה היהודית נשענת על זיכרון היסטורי חי ולא רק על הגיון, ושיש רגע שבו הגעגוע חייב לקום מן הנייר ולצאת לדרך, ׳ליבי במזרח׳ עד הסוף.