יהושע בן נון
כל מנהיג גדול צריך יורש, ולא תמיד הבן הוא היורש. משה רבנו לא הוריש את הנהגתו לבניו, אלא לתלמידו הנאמן, יהושע בן נון, ׳נער לא ימיש מתוך האוהל׳ ששירת אותו מנעוריו. הוא לא ירש בזכות הדם אלא בזכות הדבקות.
בשעה ששנים עשר מרגלים חזרו מארץ כנען, ועשרה מהם הפחידו את העם, עמדו רק שניים, יהושע וכלב, וקראו: ׳עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה׳ (במדבר יד). על אמונתם זו זכו שניהם להיכנס לארץ, בעוד כל הדור נגזר למות במדבר.
עוד בחיי משה נסמך יהושע להנהגה, ׳איש אשר רוח בו׳, וה׳ ציווה את משה לסמוך את ידו עליו לעיני כל העדה (במדבר כז). המסירה נעשתה בגלוי, כדי שידעו הכול שהתורה עוברת מרב לתלמיד ביד מלאה.
כשנכנס העם לארץ, נבקע הירדן לפניהם כשם שנבקע הים לפני משה (יהושע ג), ויריחו נפלה בקול השופרות ובלי חרב (יהושע ו). בגבעון עמדה לו השמש דום עד שניצח את מלכי הדרום (יהושע י), אות שהטבע עצמו נרתם למלחמת ה׳.
בסוף ימיו כינס יהושע את כל השבטים לשכם וכרת עמם ברית, והעמידם בפני הבחירה: ׳ואנוכי וביתי נעבוד את ה׳׳ (יהושע כד). הוא חילק את הארץ לשבטים בגורל, והשריש בעם את הקשר בין הנחלה לבין הברית.
יהושע הוא החוליה השנייה בשלשלת המסורה: ׳משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע׳ (משנה אבות א, א). ממנו למדנו שגדולה אמיתית אינה רק להנהיג, אלא לקבל בנאמנות ולמסור הלאה בשלמות, וכך התורה חיה בידינו עד היום.
מקורות: יהושע ג; יהושע ו; יהושע י; יהושע כד; במדבר יד; במדבר כז; משנה אבות א, א