שמאי הזקן
שמאי הזקן הוא בן זוגו של הלל, וקולו של הדין הצלול והעקרוני. אם הלל הוא מידת החסד, שמאי הוא מידת הגבורה, התובע מן האדם את המדרגה הגבוהה, בלי הנחות. שני בתי המדרש שהקימו, בית הלל ובית שמאי, הם שני הצדדים של אותה אמת, ומחלוקתם היא ׳מחלוקת לשם שמים׳ שאבות מונים כמופת (אבות ה, יז).
התורה מוסרת את חומרתו לצד אמרתו הגדולה: ׳הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות׳ (אבות א, טו). דווקא בעל הדין הקפדן לימד לקבל כל אדם בשמחה. אין כאן סתירה: אפשר לתבוע גבוה מעצמך ובאותה נשימה לקבל את הזולת בחום.
המסורת מספרת שכשנולד תינוק בסוכות, פרץ שמאי את תקרת ביתו כדי לחייב את בנו הקטן בסוכה, מרוב דבקות במצווה. ׳מחמיר על עצמו׳ הוא לא חומרה קרה אלא אהבה לוהטת של מי שרוצה את המקסימום בעבודת ה׳.
מה לומדים ממנו? שיש ערך בדין הצלול, בתביעה כלפי מעלה, ושהוא משלים את החסד ולא סותר אותו. שמאי מלמד שמחלוקת אמיתית לשם שמים בונה את התורה משני צדדיה, ושמי שמחמיר על עצמו יכול, ואף צריך, לקבל כל אדם אחר בסבר פנים יפות.