רבא
רבא הוא האמורא שברוב מחלוקותיו נפסקה הלכה כמותו, וראש ישיבת מחוזא שהעמיד את דור האמוראים הגדול. אם אביי הוא עומק הפלפול, רבא הוא עומק הפסק: היכולת לרדת לשורש הסברה ולהכריע. ׳הוויות דאביי ורבא׳ הן לב הלימוד, ובהן רבא הוא היד שקובעת את ההלכה.
רבא לימד את סוד עבודת ה׳ הפנימית. אמר את המשפט שכל אדם עומד בו לדין: ׳בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה׳ (שבת לא, א), ולימד שהאמונה נמדדת קודם כול ביושר במסחר, לא רק בבית המדרש. חיבר בין החריפות ההלכתית ליראה עמוקה.
וכאן ענווה גדולה: רבא לימד ש׳לפום צערא אגרא׳, השכר לפי הקושי, ושכל אדם חייב לומר ׳בשבילי נברא העולם׳ ובאותה נשימה ׳ואנוכי עפר ואפר׳ (על פי מקורות). האיזון הזה, בין גדלות האדם לענוותו, הוא לב תורתו.
מה לומדים ממנו? שההכרעה, לא רק הפלפול, היא חכמה בפני עצמה, וששורש עבודת ה׳ הוא ביושר היומיומי. רבא מלמד שהשאלה הראשונה ביום הדין אינה כמה למדת אלא אם נשאת ונתת באמונה, ושהאדם צריך לשאת בכיסו האחד ׳בשבילי נברא העולם׳ ובשני ׳עפר ואפר׳.