רבי יוחנן
רבי יוחנן הוא עמוד התלמוד הירושלמי, ומי שיופיו וסבלו כאחד נעשו סמל. גדול חכמי ארץ ישראל בדורו, ראש הישיבה בטבריה, שסביבו נבנה רוב התלמוד הירושלמי. חז״ל תיארו את הדרת פניו, אך חייו היו רצופים אבל: קבר עשרה בנים, ונשא את שברו בגבורה.
מפורסמת ידידותו עם ריש לקיש, שהיה בתחילה ראש שודדים ורבי יוחנן החזירו בתשובה ולימדו תורה עד שנעשה מגדולי האמוראים ובן זוגו לפלפול. וכשמת ריש לקיש בעקבות ויכוח כואב ביניהם, איבד רבי יוחנן את דעתו מרוב צער, ׳בר לקישא, היכא את׳, כי חסר לו החולק שחידד אותו.
מן הסיפור הזה עולה תורה עמוקה: רבי יוחנן ביקש לא מי שיסכים עמו אלא מי שיקשה עליו, ׳בר לקישא הוה מקשי לי עשרים וארבע קושייתא׳ (בבא מציעא פד, א). הוא לימד שהחולק החריף הוא מתנה, ושחברותא אמיתית בונה את שני הצדדים.
מה לומדים ממנו? שגדולה רוחנית אינה מבטלת את הכאב האנושי, ושאפשר לשאת אבל כבד ועדיין להעמיד תורה לדורות. רבי יוחנן מלמד שהחבר החולק יקר מן המסכים, כי הוא זה שמחדד את האמת, ושאהבת חברותא, כשהיא אמיתית, קשה מנשוא כשהיא נקטעת.