רבי מאיר בעל הנס
רבי מאיר היה מן הגדולים שבתלמידי רבי עקיבא, ומחדד שבחכמי דורו. אמרו חכמים שלא ירדו חבריו לסוף דעתו, כה עמוקה וחריפה הייתה סברתו. שמו מעיד עליו: ׳מאיר׳, שהאיר את עיני חכמים בהלכה (עירובין יג ע״ב).
היה סופר סת״ם מומחה, וכתב ספרי תורה בדקדוק, ומן היגיע כפיו התפרנס. ואף שהיה חריף מכולם, לימדנו כלל גדול בענווה: ׳לעולם יהיו דבריו של אדם מועטים לפני הקב״ה׳.
הדמות החידתית ביותר בחייו הייתה רבו, אלישע בן אבויה, ׳אחר׳, שיצא לתרבות רעה. כל שאר החכמים נטשוהו, אך רבי מאיר לא עזב את רבו. המשיך ללמוד ממנו תורה, ואמרו על כך: ׳רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק׳ (חגיגה טו ע״ב). ידע לקחת את האמת גם ממי שנפל, בלי לאמץ את נפילתו. אהבת רב ואמת גדולה מן הבושה.
אשתו ברוריה הייתה תלמידת חכמים בעצמה, מן הנשים החכמות שבתלמוד, ודבריה נשנים להלכה. ביתם היה בית של תורה משני צדדיו.
רבי מאיר הוא היסוד של המשנה: כלל בידינו ש׳סתם משנה רבי מאיר׳, כלומר רוב ההלכות האנונימיות במשנה הן כשיטתו, כפי שסידרן רבי יהודה הנשיא. תורתו זורמת בכל דף גמרא.
משנתו: ׳כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו׳ (משנה אבות ו, א). התורה לשמה, לא לשם כבוד, היא סוד כוחו.
רבי מאיר מלמד שאפשר להיות החריף שבכולם ולהישאר עניו, ושהאמת יקרה כל כך עד שמלקטים אותה אפילו מתוך הקליפה.
מקורות: עירובין יג ע״ב; חגיגה טו ע״ב; משנה אבות ו, א