נחמיה
נחמיה הוא בונה החומות, האיש שלקח חופשה מארמון המלך כדי לבנות עיר. הוא היה משקה המלך בשושן, במעמד רם ובטוח, וכששמע שירושלים פרוצה וחומותיה הרוסות, ׳ישבתי ואבכה ואתאבלה ימים׳ (נחמיה א, ד). לא הסתפק בבכי, ביקש רשות מן המלך ונסע לבנות.
בחמישים ושניים יום בלבד הקים את חומות ירושלים, למרות לעג האויבים ואיומיהם. הפועלים בנו ביד אחת ואחזו נשק בשנייה, ׳בונים בחומה והנושאים בסבל, באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח׳ (נחמיה ד, יא). הוא הראה שבניין לאומי דורש גם חזון וגם שמירה.
אבל נחמיה בנה יותר מאבנים. הוא נלחם בעושק החברתי, ביטל את הריבית שהעשירים גבו מן העניים, ׳עזבו נא את המשא הזה׳, ודאג לשמירת השבת ולקדושת המשפחה. חז״ל מוסרים שהיה ענוותן ולא ביקש כבוד לעצמו, ׳זכרה לי אלוקי לטובה׳.
מה לומדים ממנו? שאהבת המקום אינה רגש אלא מעשה, ושמי שיש לו הכול בארמון יכול לוותר עליו למען עמו. נחמיה מלמד שבניין אמיתי מחבר חומה חיצונית וטוהר פנימי, ושמנהיג שנלחם בעושק החברתי בונה עם חזק לא פחות מחומה של אבן.