לוי בן יעקב
לוי, בנו השלישי של יעקב, הוא שורש שבט הקודש, שהקנאות הבוערת שבו הופנתה בסוף אל עבודת ה׳. בתחילה נזכר לגנאי לצד שמעון, במעשה שכם ובברכת יעקב, ׳ארור אפם כי עז׳ (בראשית מט, ז), קנאות שיצאה מגדרה. אך אותה אש עצמה, כשכוונה נכון, נעשתה לקדושה.
במעמד חטא העגל, כשקרא משה ׳מי לה׳ אלי׳, נאספו אליו כל בני לוי, ולא נשאו פנים אף לקרוביהם למען כבוד שמים. בזכות אותה נאמנות זכה שבט לוי להיות שבט הכהונה והלוויה, המשרתים במקדש, ׳יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל׳ (דברים לג, י).
שבט לוי לא קיבל נחלה בארץ, ׳ה׳ הוא נחלתו׳, כי חלקו הוא העבודה והתורה. מן האש שיעקב הזהיר ממנה, ׳ואפיצם בישראל׳, יצא דבר טוב: הלוויים פוזרו בכל ערי ישראל כמורים ומלמדי תורה. הקנאות הפכה לשליחות של הוראה.
מה לומדים ממנו? שמידה חזקה כקנאות אינה טובה או רעה בעצמה, הכול תלוי לאן היא מכוונת. לוי מלמד שאותה אש שיכולה להחריב, כשמכוונים אותה אל כבוד שמים, נעשית לקדושה, ושדווקא מי שהוזהר על עוצמתו יכול להיות שבט המשרת את ה׳ ומלמד תורה לכל ישראל.