הלל הזקן
הלל הזקן עלה מבבל עני מרוד, ואהבת התורה שלו נעשתה מופת לדורות. מספרת הגמרא שלא היה לו כסף לשכר בית המדרש, ובלילה חורפי אחד טיפס ונשכב על אשנב הגג כדי לשמוע תורה מבפנים, עד שכיסהו שלג. משמצאוהו קפוא בבוקר, החיוהו, ואמרו: על אדם כזה ראוי לחלל שבת (יומא לה ע״ב). מאז אין העני יכול לומר ׳לא היה לי פנאי׳.
הלל הפך לנשיא ישראל, אך את גדולתו זוכרים דווקא בענוותנותו האינסופית. מולו עמד שמאי, קפדן ומחמיר, ושניהם אמת, אך דרכו של הלל הייתה דרך הקירוב.
בא נכרי וביקש להתגייר על מנת שילמדוהו את כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת. שמאי דחפו במקל הבניין שבידו. הלל גייר אותו ואמר: ׳מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור׳ (שבת לא ע״א). כלל גדול בשלוש מילים.
סבלנותו הייתה אגדה. התערבו שניים אם יצליחו להקניט את הלל, ואחד מהם הטרידו בשאלות טיפשיות שוב ושוב ברגע הרגיש, והלל ענה לכל אחת בנחת ׳שאלה גדולה שאלת בני׳ (שבת לא ע״א). מי שאינו כועס, מלמד יותר מכל דרשה.
משנתו חקוקה בפרקי אבות: ׳אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי׳ (משנה אבות א, יד), ׳אל תפרוש מן הציבור׳ (משנה אבות ב, ה), ו׳במקום שאין אנשים השתדל להיות איש׳.
בית הלל ובית שמאי נחלקו במאות הלכות, ונפסקה הלכה כבית הלל, מפני שהיו נוחים ועלובים, ולמדו את דברי בית שמאי לפני דבריהם. הענווה עצמה הכריעה את ההלכה.
הלל מלמד שהתורה נקנית באהבת הבריות ובסבלנות, ושהגדול באמת אינו זה שמנצח בוויכוח אלא זה שמקרב לב אחד לתורה. עד היום אנו חיים לאור בית הלל.
מקורות: שבת לא ע״א; יומא לה ע״ב; משנה אבות א, יד; משנה אבות ב, ה