הבל
הבל הוא הקורבן הראשון של אלימות בין אחים, והדם הראשון שזעק מן האדמה. בנם השני של אדם וחוה, רועה צאן, הביא לה׳ מבכורות צאנו ומחלביהן, מן המובחר, ומנחתו נתקבלה. ודווקא על הטוב הזה קינא בו אחיו והרגו, במעשה שפתח את שרשרת הדם של ההיסטוריה האנושית.
התורה כמעט אינה מספרת עליו דבר, לא דיבור ולא מעשה, רק שהביא מן המיטב ונרצח. שמו עצמו, ׳הבל׳, הוא מילה של אֶפֶס, של רוח החולפת, כאילו רומז על חיים שנקטעו בטרם עת, לפני שהספיקו לומר את דברם.
אך דמו לא נדם. ׳קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה׳ (בראשית ד, י), ודרשו חכמים ׳דמי׳ בלשון רבים, דמו ודם זרעו שלא נולד. כל רצח, מלמדת התורה, אינו קוטל אדם אחד אלא עולמות שלמים שהיו יכולים לצאת ממנו.
מה לומדים ממנו? שהקורבן החף אינו נשכח, ושדמו ׳צועק מן האדמה׳ עד שייעשה צדק. הבל מלמד את ערכו האינסופי של כל חיים שנקטעו, ׳דמי אחיך׳, דמו ודורותיו, ושהמסורת אינה עוברת בשתיקה על דם נקי, אלא נושאת את זעקתו לנצח.