אליהו הנביא
בימי אחאב המלך ואיזבל אשתו, כשעבודת הבעל פשטה בישראל, קם נביא אחד קנאי לה׳ ולא חשש מאיש. אליהו התייצב מול המלך וגזר בצרת בקיצה: ׳אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי׳ (מלכים א יז), והרעב בא ללמד את העם מי נותן הגשם.
בימי הרעב פרנס אותו עורב, ואחר כך אלמנה מצרפת שקמחה ושמנה לא כלו, ובנה שמת הוחזר לחיים על ידו. הנביא הקנאי היה גם צינור של חסד ורחמים לדל.
הרגע הגדול הגיע בהר הכרמל. מול ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל עמד אליהו לבדו וקרא לעם: ׳עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים׳ (מלכים א יח). כשירדה אש מן השמים ואכלה את קרבנו, נפל כל העם על פניו וקרא: ׳ה׳ הוא האלוקים, ה׳ הוא האלוקים׳, המילים שאנו חותמים בהן את יום הכיפורים.
אך אחרי הניצחון ברח מאימת איזבל אל הר חורב, מיואש, וביקש למות. ושם לימדו ה׳ לקח: לא ברעש ולא באש נמצא ה׳, אלא ׳בקול דממה דקה׳ (מלכים א יט). לפעמים האמת נאמרת בלחישה, לא בסערה.
אליהו לא מת כדרך כל אדם, אלא עלה בסערה השמימה ברכב אש (מלכים ב ב), ותלמידו אלישע ראה וקרא ׳אבי אבי׳. מאז נותר אליהו חי וקיים במסורת ישראל.
הנביא מלאכי חתם את הנבואה בהבטחה: ׳הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה׳׳ (מלאכי ג, כג). לכן אליהו הוא מבשר הגאולה, ואנו מזמנים לו כיסא בכל ברית מילה וכוס בכל ליל הסדר, ממתינים לבשורתו.
מקורות: מלכים א יז; מלכים א יח; מלכים א יט; מלכים ב ב; מלאכי ג, כג