חנוך
חנוך הוא האיש שהלך עם האלוקים ופשוט לא חזר. בתוך רשימת הדורות היבשה שלפני המבול, ׳ויחי, ויולד, וימת׳, בולט פסוק אחד אחר לגמרי: ׳ויתהלך חנוך את האלוקים, ואיננו כי לקח אותו אלוקים׳ (בראשית ה, כד). לא נאמר בו ׳וימת׳, אלא ׳ואיננו׳.
המסורת חלוקה בו. יש דורשים לשבח: צדיק שדבק בבוראו כל כך עד שנלקח חי אל העליונים, וספרות הסוד עשתה אותו למלאך. ויש דורשים בזהירות: צדיק שהיה, אך ׳לפרקים היה צדיק ולפרקים רשע׳, ולכן ׳לקחו׳ הקב״ה בעודו בטובו, פן ישוב ויתקלקל. שתי הדעות מכבדות אותו.
מה שברור הוא ההליכה: ׳ויתהלך את האלוקים׳, לא סתם האמין אלא הלך עמו, צעד אחר צעד, בחיי יומיום של דבקות. חנוך הוא הרמז הראשון בתורה שאדם יכול להיות כה קרוב לבוראו עד שגבול המוות מיטשטש.
מה לומדים ממנו? שאפשר ׳להתהלך את האלוקים׳ בתוך החיים הרגילים, ושדבקות אמיתית משנה את מהות הקיום. חנוך מלמד שהמסורת יודעת לכבד גם את מי שדרכו מסתורית, ושיש מדרגה של קרבה לה׳ שבה, לפי לשון התורה, אדם ׳איננו׳ במובן הרגיל, כי הוא כבר שייך למעלה.