רבי עקיבא
רבי עקיבא הוא ההוכחה החיה שלעולם לא מאוחר מדי. עד גיל ארבעים היה רועה צאן בור ועם הארץ, שאף שנא תלמידי חכמים. את המהפך חוללה אישה: רחל, בתו של קלבא שבוע העשיר, הבחינה בגדולה הטמונה בו, ונישאה לו בסתר על תנאי שילך ללמוד, ואביה נידה אותם לעוני (כתובות סב ע״ב).
יום אחד ראה עקיבא אבן שנחקקה מטיפות מים, ואמר: אם רך חצב את הקשה, דברי תורה שקשים כברזל על אחת כמה וכמה יחקקו את לבי. והלך ולמד אלף בית עם ילדים, בלי בושה.
עשרים וארבע שנה למד הרחק מביתו, ושב עם עשרים וארבעה אלף תלמידים. כשקידמה אותו רחל אשתו בלבושי עוני, ותלמידיו רצו להדפה, אמר להם: הניחו לה, ׳שלי ושלכם, שלה הוא׳ (כתובות סג ע״א). כל תורתו, וכל תורתם, זכותה של אישה אחת.
עקיבא לימד את הכלל הגדול: ׳ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה׳. הוא דרש כתרים על אותיות התורה, ומסופר שמשה רבנו הובא בחזון אל בית מדרשו ולא הבין את שיעורו, עד שאמר תלמיד ׳הלכה למשה מסיני׳, ונחה דעתו (מנחות כט ע״ב).
בסוף ימיו, כשגזרה מלכות רומא שלא ללמוד תורה, המשיך עקיבא ללמד ברבים במסירות נפש. תפסוהו, וסרקו את בשרו במסרקות ברזל, והוא קרא קריאת שמע. אמרו לו תלמידיו: רבנו, עד כאן? אמר: כל ימיי הצטערתי מתי אקיים ׳בכל נפשך׳, אפילו נוטל את נפשך, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? יצאה נשמתו ב׳אחד׳ (ברכות סא ע״ב).
רוב המשניות הסתומות הן כשיטתו, והוא מעמודי התווך של התורה שבעל פה. משנתו: ׳הכול צפוי והרשות נתונה, ובטוב העולם נידון׳ (משנה אבות ג, יד).
רבי עקיבא מלמד שאין ייאוש, שאהבה מעמידה גדולים, ושאהבת ה׳ האמיתית נמדדת ברגע הקשה ביותר.
מקורות: ברכות סא ע״ב; מנחות כט ע״ב; כתובות סב ע״ב; משנה אבות ג, יד