טבח שמחת תורה, ז׳ באוקטובר

ב. מה אירע

בשעות הבוקר המוקדמות נורו אלפי רקטות מרצועת עזה אל יישובי הדרום והמרכז, וברגע אחד נפרץ גדר הגבול בעשרות נקודות על ידי אלפי מחבלי חמאס ואחרים, ואחריהם אלפי פורעים, זקנים, גברים, נערים וילדים, שנהרו דרך הפרצות. הם חדרו אל תוך ישראל ביבשה, בים ובאוויר, ותקפו בבת אחת כשנים עשר בסיסים ועמדות של צה״ל וכעשרים ושניים יישובים אזרחיים בעוטף עזה, וכן מסיבת טבע גדולה שנערכה סמוך לקיבוץ רעים. בשעות הראשונות, לפני שהגיעו הכוחות, נותרו הקהילות לבדן מול הפורעים.

כאשר שקע היום התברר גודל האבדן. סדר הגודל של הנרצחים הוא כאלף ומאתיים בני אדם, רובם המכריע אזרחים, ובהם קשישים, נשים, ילדים ותינוקות. כמאתיים וארבעים בני אדם נחטפו אל עזה, מבן שנה ועד בני תשעים, ובהם גם עובדים ואזרחים זרים. המספרים המדויקים התעדכנו לאורך הזמן, עם זיהוי הנופלים ועם היוודע קורות החטופים.

כדי להבין את פשר היום אי אפשר להסתתר מאחורי מספרים. נרצחו הורים על יד ילדיהם וילדים על יד הוריהם. משפחות שלמות נשרפו בבתיהן ובממ״דים שבהם ביקשו מחסה. ניצולי שואה שהקימו חיים חדשים על הגבול נרצחו בזקנתם. תינוקות ופעוטות נחטפו אל עזה, והצעיר שבכל החטופים היה תינוק בן תשעה חודשים, כפיר ביבס, שנלקח עם אמו ואחיו הקטן מניר עוז. במסיבת הנובה נצודו מאות צעירים בשדות הפתוחים בעודם נמלטים או מסתתרים. אלה אינן טענות שנויות במחלוקת, אלה עובדות מתועדות, וצריך לומר אותן בפה מלא.

בכל קנה מידה, זה היה היום הקטלני ביותר לישראל מאז קום המדינה, והיום הקטלני ביותר ליהודים ביום אחד מאז השואה. לא חזית מול חזית, אלא בתים, ממ״דים, ומקלטים. משפחות שלמות נמחו ביום אחד, ושמות שלמים נכרתו. את הגודל הזה קשה להכיל, ולכן פונים אל השמות, אחד אחד, ואל הזיכרון.

ג. העוטף והמסיבה

היישובים שנפגעו הם קהילות קטנות של חקלאים ומשפחות על גבול עזה, מקומות של שדות ומטעים, גני ילדים ורפתות ושכנוּת קרובה שבה כולם מכירים את כולם. קיבוץ בארי, כפר עזה, ניר עוז, נחל עוז ונתיב העשרה, ולצידם העיר שדרות, ספגו את עיקר המכה. אלה מקומות שנבנו מתוך אמונה בחיים על הגבול, ובכמה מהם נלקחו משפחות שלמות בשבי או נספו יחד, סבים ונכדים באותו בית.

בחלק מן היישובים החזיקו התושבים שעות ארוכות בדלת הממ״ד, אב במשקל גופו מול הידית, עד שהגיעו הכוחות. בחלקם נכבש חלק מן הקיבוץ שעות ארוכות. הסיפור של כל בית הוא סיפור בפני עצמו, של אומץ שקט של אנשים רגילים ברגע בלתי אפשרי.

במקביל, סמוך לקיבוץ רעים, נמשכה מסיבת טבע שאליה הגיעו אלפי צעירים לחגוג עם עלות השחר. המקום הפתוח, בשדה, ללא מחסה ממשי, הפך לאחד האתרים הקטלניים של אותו יום, ורבים מן הנחטפים נלקחו משם. אלה היו צעירים שרקדו, לא לוחמים. הזיכרון שלהם, ושל כל הנופלים בעוטף ובבסיסים, הוא חלק בלתי נפרד מן היום הזה.

ד. גבורה וחסד

בתוך האפלה נגלתה גם גבורה שאין לה שיעור, והיא חלק מן האמת של היום כמו הכאב. במקלט קטן ליד המסיבה עמד ענר אליקים שפירא, בחור בן עשרים ושתיים, וכשהושלכו רימונים אל תוך המקלט הצפוף החזיר אותם החוצה בידיו, זה אחר זה, שוב ושוב, עד שנפל. במעשהו הציל את חיי רבים שהיו עמו. לא הרחק משם נסע רמי דוידיאן, חקלאי ממושב פטיש, אל תוך האזור בלי נשק ובלי אפוד מגן, ובנסיעות חוזרות ונשנות לאורך היום חילץ מאות בני אדם מתוך השדות והמסתורים.

כיתות הכוננות של היישובים, קבוצות קטנות של מתנדבים אזרחים, בלמו בגופן את המתקפה שעות ארוכות מול כוח גדול פי כמה. בניר עוז עמדה כיתה בת תשעה אנשים מול הערכה של מאות תוקפים; ארבעה מהם נפלו. אלה אנשים שקמו בבוקר חג ומצאו את עצמם מגינים על בתיהם ושכניהם בנשק דל, מפני שכך עושה מי שאחראי לחיי זולתו.

ואחרי הכול, סמוך לאירוע ולעיתים בתוכו, הגיעו אנשי זק״א והחסד האחרון. הם אספו את הנופלים, זיהו, טיהרו וקברו כדין וכהלכה, מלקטים כל שריד וכל טיפת דם כדי שהמת יובא לקבורה בכבוד ובשלמות. כבוד המת הוא מיסודות התורה, חסד של אמת שאין המקבל יכול להשיב עליו, והם עשאוהו מתוך זוועה. הערבות ההדדית הזו, שאדם מוסר את נפשו על חברו ומטפל בכבוד הנופל, היא לחם חוקנו מאז ומעולם, וכאן זרחה במלוא עוזה גם בשעה החשוכה מכולן.

ה. עמלק שבכל דור

כדי לתאר רוע כזה התורה אינה מסתפקת בתיאור קר, היא נותנת לו שם. כשיצא עם ישראל ממצרים, עוד קודם שהגיע להר סיני, התנפל עליו עמלק. התורה מדגישה לא רק שתקף, אלא כיצד: ״אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוהים״ (דברים כה, יז-יח). עמלק בוחר דווקא בחלשים, בעייפים, בנחשלים שבסוף המחנה, במי שאין בו כוח להשיב. אין זו מלחמה על שדה או על גבול, אלא שנאה שכל תכליתה הרוע עצמו.

חכמים דרשו את המילה ״קרך״ בכמה פנים: מלשון מקרה, שבא להכחיש את ההשגחה ולומר שהכול מקרה; ומלשון קור, כמשל למי שקפץ ראשון אל תוך אמבט רותח והצטנן בו, לצנן בעיני העולם את מה שהיה נורא ומאיים. זה תפקידו של עמלק לאורך הדורות: להיות הראשון שמרים יד, ולהראות לעולם שאפשר. על כן ציוותה התורה זיכרון כפול, שקשה להחזיק בשני חלקיו יחד: ״תמחה את זכר עמלק מתחת השמים״, ומיד ״לא תשכח״ (דברים כה, יט).

ובמלחמת עמלק הראשונה כבר נחתם: ״מלחמה לה׳ בעמלק מדֹר דֹר״ (שמות יז, טז). מכאן ראתה התורה בעמלק לא רק אומה קדומה שאבדה מן העולם, אלא אב טיפוס של שנאת ישראל חסרת הסיבה, המתחדשת בכל דור בדמות אחרת. זו קריאה מחשבתית ואמונית, לא זיהוי היסטורי של אדם באדם ולא היתר לשום דבר, אבל היא נותנת פשר לרוע שאין לו הסבר אחר. יש בעולם שנאה שאיננה על קרקע ואיננה על עוול, שנאה שהיא עצמה תכליתה, ומולה עומד עם ישראל מיום היותו.

ו. חובת ההגנה

מתוך אותה הכרה בוקעת חובה, לא רק אבל. התורה, שקדושת החיים היא מעמודי התווך שלה, אינה מצווה להפקיר אותם. ״הבא להרגך השכם להרגו״, אומרים חכמים (סנהדרין עב ע״א): מי שקם עליך לקחת את חייך, מצווה וזכות להקדים ולהצילן. וכבר בתורה עצמה נאמר על הבא במחתרת אל בית אדם בכוונת נפש: ״אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים״ (שמות כב, א). מכאן למדו חכמים כלל גדול: הבא להרוג אינו דומה לנרדף, ואין דמו של הרודף כדם הנרדף.

עוד למדו מכאן שהמציל נפש מיד רודף, ואפילו בנפש הרודף, מקיים מצווה ולא רק רשות. ההגנה על החיים איננה חולשה שבמוסר אלא גובהו: מי שיכול להציל ואינו מציל, מתעלם מן הדם הנשפך.

אין בכל זה שמחה לאיד ואין קריאה לנקמה עיוורת. יש בו פיכחון. כאשר קם רוצח, ההגנה על החיים קודמת לכל, והיא עצמה מצווה. חובת ההגנה מפני הרוע איננה סתירה לחמלה, היא הצורה שחמלה לובשת כאשר עומדים מול מי שמבקש נפשות. זו עמדתה של התורה, ברורה ולא מתנצלת.

ז. קדושים

את הנופלים ביום הזה מכנה עם ישראל בשם אחד: קדושים. הרמב״ם קובע שכל מי שנהרג משום היותו מישראל, אף בלא שנדרש להמיר את דתו וכל חטאו שהוא יהודי, נחשב הרוג על קידוש השם, ואין מעלה למעלה ממנו (על פי הלכות יסודי התורה, פרק ה). חכמים אמרו על הרוגי מלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, שכן נתנו את נפשם על עצם היותם ישראל.

ילד שנרצח בעריסתו, סבתא בביתה, צעיר שרקד עם עלות השחר, איש כיתת כוננות שנפל על סף ביתו, בן משפחה שהגן על יקיריו, כולם בכלל הקדושים הזה. לא בגלל מה שעשו או לא עשו, לא לפי מידת חסידותם, אלא בגלל מי שהיו: בנים ובנות לעם שעליו קמו לכלותו, בני העם היהודי, יהודים.

לכן איננו אומרים עליהם רק שנרצחו. על הנרצחים בידי צר, על עצם היותם יהודים, אומר עם ישראל מדורי דורות: ״ה׳ יקום דמם״. אין זו קריאה לנקמה פרטית ואף לא תביעה מן הבורא, אלא בקשה ותפילה מלפניו: שיבקש ה׳ את דמם הנשפך ויזכרנו, ולא יעבור הדם בשתיקה, כמו שנאמר: ״כי דורש דמים אותם זכר, לא שכח צעקת עֲנָוִים״ (תהילים ט, יג). ולצד הבקשה שייעשה דין, מוטלת עלינו מכוח הקדושה הזו חובה נוספת: ששמם יישא ברכה, ושנחיה באופן ראוי לזכרם.

ח. אֵבֶל בתוך חג

יש בטבח הזה כאב נוסף, דק וחריף: הוא אירע בשבת ובשמחת תורה, יום שאסור בהספד ובבכי של אבלות, יום שכל עניינו שמחה. יום השנה שלו, כ״ב בתשרי, חוזר בכל שנה בתוך היום השמח מכולם. כיצד בוכים ביום שאסור לבכות בו, וכיצד שמחים ביום שנקבר בו כל כך הרבה.

אין לכך פתרון קל, ואין כאן פסיקה למעשה, אלא סוגיה שכל בית ישראל מתלבט בה. יש שמצאו ביטוי לזיכרון סביב היום ולא בתוכו, ויש שראו בעצם השמחה על התורה, דווקא במקום הפצע, מעשה של קיום ושל אמונה: שהתורה לא תיפול מידינו, ושהריקוד יימשך גם כשהלב שבור. הזיכרון הזה נושא בתוכו את שני הקצוות בבת אחת, האבל והדבקות, בלי לוותר על אף אחד מהם.

התורה מלמדת אותנו להחזיק מתח כזה בלי לפרק אותו. כשם שבליל הסדר מטבילים בדמע וטובלים בשמחה, כך נושא עם ישראל את זכר קדושיו גם אל תוך יום של אור, ואינו בורח לא מן השמחה ולא מן הכאב.

ט. זיכרון ונחמה

״זכר צדיק לברכה״ (משלי י, ז). הזיכרון בישראל איננו רגש חולף אלא מעשה מצווה, כמו זכירת עמלק עצמה. לזכור פירושו לשאת את השם הלאה, לספר את הסיפור, ולחיות באופן שנותן פשר לאובדן. לצד הזיכרון עומדת החובה שלא לשכוח את החטופים ואת יקיריהם הממתינים, ולהתפלל בכל לב לשובם ולנחמת כל המשפחות השכולות.

והתורה אינה עוצרת בכאב. היא מבטיחה נחמה שאיננה מכחישה את השבר, נחמה שיודעת את גודל הדמעה ובכל זאת מבטיחה שיבוא לה קץ. ״בלע המות לנצח ומחה ה׳ אלוהים דמעה מעל כל פנים״ (ישעיהו כה, ח), ובאחרית הימים: ״ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם״ (דניאל יב, ב).

אנו מזכירים זאת לא כדי לפרש את המלחמה במונחים של גאולה קרובה או רחוקה, שאין זה מקומנו לקבוע ואין דעתנו נחרצת בו, אלא כדי לומר את מה שעם ישראל אומר ליד כל קבר: החושך איננו המילה האחרונה. עם שכל קיומו נבנה על תקווה יודע לשאת גם את הלילה הזה. יהי זכר הקדושים ברוך, ונזכור.

י. למקורות ולזיכרון

המסגרת האמונית שבערך זה נשענת על מקורות התורה, שכתובתם המדויקת כאן: זכירת עמלק, דברים כה, יז-יט; מלחמת עמלק, שמות יז, ח-טז; חובת ההגנה, סנהדרין עב ע״א ושמות כב, א; מעלת הקדושים, רמב״ם הלכות יסודי התורה, פרק ה; והזיכרון והנחמה, משלי י, ז, ישעיהו כה, ח, ודניאל יב, ב.

העובדות ההיסטוריות מובאות כאן על פי דיווחים ממוסדים ועיתונות מבוססת. ערך זה הוא זיכרון ועדות, והוא גם כתב אישום: רוע כזה מחייב תשובה ודין. בעקבות אותו יום קודמה בישראל חקיקת עונש מוות למחבלים, וישראל נדרשה מחדש לחובת ההגנה על חייה. תעודתו של הערך אחת: שלא יישכח, ושייעשה דין. יהי זכר הקדושים ברוך. ה׳ יקום דמם.