א. עבודה שבלב
התורה מצווה ״ולעבדו בכל לבבכם״, ושאלו חז״ל: איזו היא עבודה שבלב, הווי אומר זו תפילה (תענית ב). התפילה אינה בקשת צרכים בלבד, אלא עמידה של האדם לפני בוראו, הכרה שהכול בידו, וקירוב הלב אליו. לכן היא ׳עבודה׳, מעשה של נתינה ולא רק של בקשה.
ב. שלוש תפילות ביום
חכמים נחלקו במקורן: יש אומרים שהאבות תיקנון, אברהם תיקן שחרית, יצחק מנחה ויעקב ערבית; ויש אומרים שנתקנו כנגד קרבנות התמיד שבמקדש (ברכות כו). שתי הדעות משלימות: התפילה יונקת גם מן הקשר האישי של האבות עם הקב״ה, וגם מסדר העבודה שבמקדש שחרב, שנעשתה עתה עבודה שבלב.
ג. אנשי כנסת הגדולה ונוסח התפילה
בימי שיבת ציון, כשפחתה הנבואה והתערבבו הלשונות, תיקנו אנשי כנסת הגדולה, ובהם עזרא הסופר, את נוסח התפילה והברכות (ברכות לג; מגילה יז-יח). מכאן ואילך לא היה כל אדם מגשש אחר מילותיו, אלא כל ישראל עומדים בנוסח אחד, לשון שנמסרה ונשמרה מדור לדור.
ד. מבנה העמידה
תפילת העמידה, ׳שמונה עשרה׳, בנויה בשלושה חלקים: שלוש ברכות ראשונות של שבח (אבות, גבורות, קדושה), ברכות אמצעיות של בקשה (בחול שלוש עשרה, ובהן דעת, תשובה, רפואה, פרנסה, בניין ירושלים וגאולה), ושלוש אחרונות של הודאה. כך למדונו חכמים סדר נכון: קודם משבחים, אחר כך מבקשים, ולבסוף מודים (ברכות לד).
ה. כוונה
אמרו חכמים: ״אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום״ (אבות ב). המילים קבועות, אך הלב צריך להתחדש. הכוונה הבסיסית היא לדעת לפני מי אתה עומד, ולפחות בפסוק ראשון של קריאת שמע ובברכה ראשונה של העמידה נדרשת כוונה מלאה. עדיף מעט תחנונים בכוונה מהרבה בלא לב.
ו. להעמקה
מסכת ברכות כו, לג-לד; מסכת תענית ב (עבודה שבלב); מסכת מגילה יז-יח; רמב״ם הלכות תפילה פרקים א-ד; משנה אבות ב, יג.