הגאולה, הציפייה ומשמעותה

ב. מה נגאל

הגלות אינה רק ריחוק גאוגרפי מן הארץ. חז״ל תיארו אותה כשבר עמוק יותר: השכינה עצמה גלתה עם ישראל (מגילה כט), והעולם כולו חסר את תיקונו. לכן הגאולה שמצפים לה איננה רק שיבה של עם למולדתו, אלא תיקון של הכול: קיבוץ הנידחים, בניין המקדש, וכינון עולם שבו ״מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ (ישעיהו יא).

מכאן שהגעגוע היהודי כפול: געגוע לבית פרטי, ארץ ישראל וירושלים, וגעגוע גדול ממנו, לעולם שבו הרוע ייעלם והאמת תנצח.

ג. משיח בלי נסים

בניגוד לדמיון הרווח, המסורת אינה מציירת את הגאולה כקסם המבטל את חוקי הטבע. הרמב״ם קובע במפורש: ״אל יעלה על הדעת שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג״ (הלכות מלכים יב). המשיח הוא מלך מבית דוד שמחזיר את ישראל לתורה ובונה את המקדש, ולא מחולל מופתים. ההבדל בין עולמנו לעולמו אינו בטבע אלא בשעבוד המלכויות שיֵחדל.

לכן, מוסיף הרמב״ם, לא נתאוו החכמים לימות המשיח כדי לשלוט או לאכול ולשתות, אלא ״כדי שיהיו פנויין בתורה ובחכמתה״.

ד. אסור לחשב את הקץ

לאורך הדורות קמו מחשבי קיצין שקבעו תאריך לגאולה, ותמיד נכזבה תוחלתם, לעיתים באסון. חז״ל הזהירו: ״תיפח רוחם של מחשבי קיצין״ (סנהדרין צז), שכן קביעת מועד מזמינה ייאוש כשהוא חולף. הגאולה נמסרה כתקווה יומית, לא כלוח זמנים: ״אחכה לו בכל יום שיבוא״, לא בכל יום מסוים, אלא בכל יום מחדש.

יש בכך חוכמה עמוקה: תקווה בלי תאריך אינה נשברת. היא אינה תלויה בהתגשמות מחר, ולכן היא יכולה להחזיק אלפי שנים.

ה. איך חיים לאור תקווה

הציפייה לגאולה אינה פסיביות. חז״ל לימדו שאחת השאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה היא ״ציפית לישועה?״ (שבת לא), לא ״האם באה?״ אלא ״האם חיכית?״. הציפייה עצמה היא מעשה. היא ממתיקה גלות, נותנת פשר לסבל, ומחזיקה עם שלם באמונה שהחושך אינו המילה האחרונה.

ובה בעת, המסורת דורשת מעשה כאן ועכשיו: כל מצווה, כל מעשה חסד, כל תיקון קטן, מקרב את העולם אל תיקונו. הגואל בא ״היום, אם בקולו תשמעו״ (תהילים צה, וסנהדרין צח), הגאולה תלויה גם בנו.

ו. להעמקה

רמב״ם, הלכות מלכים ומלחמות פרקים יא-יב; שלושה עשר עיקרי האמונה (פירוש המשניות, פרק חלק); מסכת סנהדרין צז-צח; מסכת שבת לא (ציפית לישועה); ישעיהו יא ופרקי הנחמה; ברכת ״את צמח דוד״ ו״ולירושלים עירך״ בתפילת העמידה.