חודש אלול, ימי הרחמים

ב. אני לדודי ודודי לי

ראשי התיבות של ׳אני לדודי ודודי לי׳ (שיר השירים ו) מרכיבים את המילה ׳אלול׳. הרמז מלמד על מהות החודש: זו אינה עבודת פחד בלבד, אלא חידוש אהבה בין האדם למקום. אני מתקרב אל דודי, ומתוך כך דודי מתקרב אלי. התשובה מתחילה ביוזמה של האדם.

ג. השופר והסליחות

מראש חודש אלול נהגו לתקוע בשופר בכל בוקר, ״עורו ישנים משנתכם״ כלשון הרמב״ם על טעם השופר (הלכות תשובה ג). קול השופר מעורר את הלב לחשבון נפש. הספרדים אומרים סליחות מראש החודש, והאשכנזים מן השבוע שלפני ראש השנה, בקשות רחמים בלשון חכמים ופייטני הדורות.

ד. המלך בשדה

בעל התניא, רבי שניאור זלמן מלאדי, המשיל את אלול למלך היוצא מהיכלו אל השדה. כל ימות השנה הרוצה להיכנס אל המלך צריך רשות ונימוסין, אך כשהמלך בשדה, ״רשאין ויכולין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות״. כך בחודש זה, הקרבה נתונה לכל אדם באשר הוא.

ה. תשובה מעשית

אלול אינו רק הלך רוח, אלא זמן של מעשה: בדיקת המידות, תיקון היחסים שבין אדם לחברו (שאותם אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייס את חברו, יומא פה), הרבות בתורה, בתפילה ובצדקה. המסורת מבקשת שינוי קטן ואמיתי על פני הבטחות גדולות שלא יתקיימו.

הערה: זהו מידע לימודי, לא פסק הלכה. למנהגי הסליחות והתקיעות למעשה יש לפנות לרב מוסמך ולמנהג הקהילה.

ו. להעמקה

שמות לג-לד (ארבעים הימים); רמב״ם הלכות תשובה פרקים א-ג; מסכת יומא פה (בין אדם לחברו); ליקוטי תורה לבעל התניא, ׳אני לדודי׳ (משל המלך בשדה); שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפא ואילך.