תולדות שנאת ישראל

ב. ארכיטיפ עמלק

התורה מציבה דמות אחת כאב־טיפוס של הרוע חסר הפשר: עמלק, שהתנפל על ישראל היוצא ממצרים ״ואתה עייף ויגע״ (דברים כה), בלי סיבה ובלי רווח, מתוך שנאה לעצם קיומו של עם ה׳. הציווי ״תמחה את זכר עמלק״ אינו קריאה לשנאת אומה מסוימת, אלא חובה עקרונית שלא להשלים עם רוע מוחלט ולא להיתמם מולו. יש הרואים בכל דור מי שקם ׳בבחינת עמלק׳; אם זרעו הישיר של עמלק נשתמר, על כך נחלקו, אך על מהות הרוע לא נחלקו.

ג. המסכות המתחלפות

השנאה נותרה קבועה, אך לבשה לבוש לפי רוח הזמן. בעת העתיקה שנאו את היהודים על שסירבו לעבוד את אלילי האומות. בימי הביניים לבשה השנאה גלימה דתית: עלילות הדם, שהאשימו יהודים ברצח ילדים לצורכי הפסח, בזמן שההלכה אוסרת אפילו דם של בהמה; הַאשמת היהודים בהפצת ׳המוות השחור׳; ויכוחי הכפייה, שריפת התלמוד, וגירושים מארץ אחר ארץ.

בעת החדשה, כשדעכה הדת, לבשה השנאה גלימה ׳מדעית׳: הגזענות, שהמציאה ׳גזע׳ יהודי נחות. וכשנתגלה כלל העולם זוועת הגזענות אחרי השואה, לבשה השנאה גלימה חדשה, פוליטית, המכוונת אל מדינת היהודים. המסכה מתחלפת, הפנים נשארות.

ד. מן העלילה אל התאיה

רצף הפורענות ארוך: חורבן שתי המקדשים, הרג קהילות הריין במסעי הצלב, גירוש ספרד, פרעות ת״ח ות״ט, הפוגרומים ברוסיה, פרעות תרפ״ט בארץ ישראל, ובתהום הכל, השואה, שבה נרצחו שישה מיליון יהודים במנגנון קר ומתועש, ובהם מיליון וחצי ילדים. אין ל׳מסגר׳ זוועה כזו; אפשר רק לזכור, ולתבוע מן המצפון האנושי שלא תישכח ולא תישנה. וכשקם רוע דומה בימינו, כמו בטבח שמחת תורה, חובה לקרוא לו בשמו.

ה. מדוע היא שבה

מדוע דווקא עם זה? בעלי המחשבה הציעו כי היהודי, ששמר על ייחודו ועל מצפון של מוסר מוחלט, נעשה מראה שהעולם לא תמיד רצה להביט בה. השונא אינו שונא את היהודי על חסרונותיו אלא על מה שהוא מייצג: גבול, דין, וזיכרון שאי אפשר למחוק. דווקא נצחיותו של העם, ׳כבשה אחת בין שבעים זאבים׳ ששרדה את כל אויביה, היא עצמה עדות, ולכן גם מקור לחמת השונאים.

ו. מה אפשר לעשות

המסורת אינה מטיפה לפסיביות. מול רוע רצחני, ״הבא להורגך השכם להורגו״ (סנהדרין עב), וההגנה על החיים קודמת לכל. אך היד השנייה עסוקה בבנייה: כנגד החושך, אור. חז״ל תלו את החורבן בשנאת חינם, ומכאן שהתיקון הוא באהבת חינם, בערבות ההדדית ובאחדות הפנימית של העם. וכלפי חוץ, לא בשתיקה אלא בקריאה למצפון האנושי המשותף: שנאה שאינה נעצרת אצל היהודי לעולם אינה נעצרת בו, היא מכלה בסוף כל חברה שנתנה לה יד.

הערה: זהו מבט לימודי והיסטורי, לא הנחיה מדינית או הלכה למעשה. בשאלה מעשית יש לפנות לגורם המתאים.

ז. להעמקה

בראשית לג (״עשו שונא ליעקב״, ורש״י); דברים כה, יז-יט (עמלק); מסכת יומא ט (שנאת חינם והחורבן); מסכת סנהדרין עב (הבא להורגך); קינות תשעה באב על גזירות אשכנז; ספרות הזיכרון והעדות של השואה.