רבי ישראל סלנטר
ליטא של המאה התשע עשרה הייתה מעצמה של לימוד תורה, אך רבי ישראל ליפקין מסלנט חש שחסר בה דבר: העבודה על המידות, על הלב, על מה שבין אדם לחברו. גדול בתורה יכול להיות, וטרם תיקן את עצמו. את זאת בא לתקן.
הוא ייסד את תנועת המוסר: לימוד שיטתי של ספרי מוסר, כ׳מסילת ישרים׳ ו׳חובות הלבבות׳, לא בעיון קר אלא בהתרגשות, בניגון, בחזרה, ובחשבון נפש, כדי לשנות לא רק את מה שאדם יודע אלא את מי שהוא.
הסיפורים על מידותיו שלו הפכו לתורה בפני עצמם: כיצד ברח מן הכבוד, וכיצד העמיד את כבוד הזולת מעל להידור במצווה. סיפרו שבערב יום כיפור בדק שהפועלים אינם נעבדים יתר על המידה, ושניגב ידיו במעט מים בלבד כדי שלא להכביד על שואב המים. בין אדם לחברו היה חמור בעיניו כבין אדם למקום.
באיגרת המוסר שלו, ובספר ׳אור ישראל׳ שערכו תלמידיו, הניח את שיטתו, וממנו יצאו תלמידים שהקימו את ישיבות המוסר הגדולות, סלבודקה, נובהרדוק וקלם.
תובנותיו הקדימו את זמנן: הוא לימד שהיצר פועל במעמקים שאינם גלויים לאדם, שההרגל והסביבה מעצבים את הנפש. רעיונות שהפסיכולוגיה תגלה מחדש כעבור דורות, והוא שאבם כולם מדברי חז״ל.
בזקנתו חצה למערב אירופה כדי לחזק את התורה בקרב יהודים המתבוללים, כי דאג לכל יהודי באשר הוא.
רבי ישראל סלנטר מלמד שאין די בידיעת התורה בלי עבודת הנפש, ושתיקון המידות הוא עבודת חיים ממש. מהפכתו עיצבה מחדש את עולם התורה, ועד היום ׳ללמוד מוסר׳ ולעבוד על המידות הוא ממורשתו.
מקורות: רבי ישראל סלנטר, אגרת המוסר; אור ישראל