רות המואביה
בימי שפוט השופטים, כשהיה רעב בארץ, ירד אלימלך עם אשתו נעמי ושני בניו לשדי מואב. שם מתו האב ושני הבנים, ונעמי נותרה שכולה וריקה, נכריה בארץ נכר. כשביקשה לשוב לבית לחם, פנתה לשתי כלותיה המואביות ואמרה להן לשוב לבית אמן.
ערפה נשקה ושבה, אך רות דבקה בה במילים שנחרתו לנצח: ׳אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי אלך, עמך עמי ואלוקייך אלוקיי׳ (רות א). זו אינה רק נאמנות לחמות, אלא גיור מרצון מוחלט, מתוך עוני וייאוש, בלי שום טובת הנאה.
בבית לחם ליקטה רות בשדות מאחורי הקוצרים כדי לפרנס את נעמי, ונקרתה לשדה בועז, קרוב המשפחה, איש חסד שהבחין בצניעותה ובמסירותה והגן עליה (רות ב).
בעצת נעמי פנתה רות אל בועז כגואל, והוא נהג בה בכבוד ובטהרה, וגאל את נחלת אלימלך ונשא את רות לאישה (רות ג-ד). מתוך חסד ונאמנות נבנה בית.
ומאותו זיווג נולד עובד, אבי ישי, אבי דוד המלך (רות ד). הגיורת הענייה ממואב היא אם מלכות בית דוד, וממנה עתיד לצמוח מלך המשיח.
חז״ל לימדו שמגילת רות נכתבה כדי ללמד את שכר גומלי החסדים, ואין בה לא טומאה ולא טהרה, אלא חסד בלבד. רות ונעמי מחזיקות זו את זו דרך השכול, וכך נבנית ההיסטוריה.
רות מלמדת שהגדולה אינה תלויה במוצא. מואביה שבחרה בעם ישראל מתוך אמת הפכה לשורש המלוכה. ומכאן שכל גר צדק הבא בצל כנפי השכינה עשוי להיות אבן פינה בבניין הנצח.