פנחס בן אלעזר
בערבות מואב, ממש על סף הכניסה לארץ, נפל דור המדבר במכשול האחרון: בנות מואב פיתו את העם לזנות ולעבודת בעל פעור, ומגפה קשה פרצה בישראל (במדבר כה). ברגע הנורא הזה, כשזמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, לקח בפרהסיה את כזבי המדיינית ואתגר את משה, קפאו המנהיגים ולא ידעו מה לעשות.
ואז קם איש אחד. פנחס בן אלעזר בן אהרן לקח רומח בידו, ובמעשה קנאות אחד ונחרץ לכבוד שמים עצר את החילול. המגפה נעצרה מיד, אחרי שנפלו עשרים וארבעה אלף.
ותגובת שמים מפתיעה: ׳הנני נותן לו את בריתי שלום׳, וברית כהונת עולם לו ולזרעו (במדבר כה, יב-יג). והנה הפרדוקס: הקנאי מקבל דווקא ברית שלום. ללמדך שמעשהו לא בא מכעס אישי אלא היה טהור לגמרי, לשם שמים בלבד, ולכן ראוי לשלום.
הכתוב בתהילים זוקף לו את הצלת האומה: ׳ויעמוד פנחס ויפלל ותיעצר המגפה׳ (תהלים קו, ל).
מסורת עתיקה מזהה את פנחס עם אליהו הנביא, הקנאי הנצחי לה׳ ומבשר הגאולה, אותה אש עצמה שהתקדשה לאורך הדורות.
אך דווקא משום שהקנאות מסוכנת כל כך, גדרו אותה חז״ל בתנאים רבים, וקבעו שהיא כשרה רק כשאין בה שמץ של פנייה עצמית. פנחס אינו היתר לכעוס, אלא רגע נדיר של טוהר מוחלט.
פנחס מלמד שאדם יחיד, ברגע הנכון, יכול לעצור התמוטטות לאומית שלמה, אך גם שרגעים כאלה הם יוצאי דופן, ולא דגם לחיי היום יום. הגבורה האמיתית היא לדעת מתי לפעול, ומתי הכעס הוא כבר שלנו ולא של שמים.
מקורות: במדבר כה; תהלים קו, ל