מרים הנביאה
הגאולה הגדולה של יציאת מצרים התחילה בעצם באומץ שקט של ילדה. כשהונח התינוק משה בתיבה על היאור, נצבה אחותו מרים מרחוק לראות מה ייעשה לו, ובחכמתה הביאה את אמו שלו להיניקו בבית פרעה (שמות ב). בלי אותה עמידה על שפת היאור, אין משה.
חז״ל מוסרים שמרים כבר כנערה ניבאה שאמה עתידה ללדת את גואל ישראל. אביה עמרם, שפרש מאשתו מרוב ייאוש מן הגזירה, שב אליה על פי דבריה, וכך נולד משה. נביאה הייתה עוד לפני מתן תורה.
ברגע השיא, אחרי קריעת ים סוף, לקחה מרים את התוף בידה, וכל הנשים יצאו אחריה בתופים ובמחולות: ׳שירו לה׳ כי גאה גאה׳ (שמות טו). האמונה והשמחה של הנשים היו עמוד בגאולה, ולא נספח לה.
בזכות צדקתה של מרים ליווה את ישראל ׳בארה של מרים׳, מעיין מים ניד שנסע עמם ארבעים שנה במדבר, וכשמתה פסקו המים (תענית ט ע״א). כל מסע הדור התקיים על חסדה.
ופעם אחת דיברה מרים באחיה משה, מתוך אהבה ודאגה, ונענשה בצרעת (במדבר יב). אבל כל המחנה, על ריבואותיו, לא נסע עד שנרפאה והוחזרה, שבעה ימים, כי לא רצו לזוז בלעדיה. מוסר גדול על כוחה של מילה, גם כשהיא נאמרת מאהבה.
שלושה אחים הנהיגו יחד את דור המדבר, וכך מונה אותם הנביא: ׳ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים׳ (מיכה ו, ד). מרים אינה בצל אחיה, אלא שותפה מלאה בשליחות.
מרים היא אם דמותה של האישה בישראל: גבורה שקטה, אמונה שאינה מתרפקת על נסים אלא בונה אותם, ושירה שפורצת ברגע הנכון. בנות ישראל הנקראות מרים נושאות את אומץ הלב ואת השיר שלה.
מקורות: שמות ב; שמות טו; במדבר יב; מיכה ו, ד; תענית ט ע״א