מתתיהו ובית חשמונאי
בימי מלכות יוון, תחת אנטיוכוס, לא באה הגזירה להשמיד את הגוף אלא את הנשמה. נאסרו השבת, המילה וקידוש החודש, וההיכל טומא בפסלים. גרוע מכול, רבים מבני ישראל עצמם, המתייוונים, אימצו את תרבות יוון בשמחה. הסכנה הייתה שהיהדות תימחק מבפנים.
במודיעין עמד מתתיהו הכהן הזקן וסירב. כשבא יהודי להקריב לעבודה זרה בפרהסיה, קמה בו קנאת פנחס, והוא הרג את המקריב, קרא ׳מי לה׳ אליי׳, וברח עם חמשת בניו אל ההרים. שם קם גרעין של מרד קטן מול אימפריה.
אחרי מות מתתיהו הנהיג בנו יהודה המכבי חבורה קטנה של לוחמים מול הצבא החזק בעולם, וניצח קרב אחר קרב. ׳מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים׳, כלשון ׳על הנסים׳. לא הכוח הכריע אלא מסירות הנפש.
כשחזרו וכבשו את ירושלים וטיהרו את המקדש, מצאו רק פך אחד של שמן טהור בחותם הכהן הגדול, שיספיק ליום אחד, ונעשה בו נס והדליק שמונה ימים (שבת כא ע״ב). על כן קבעו שמונה ימי חנוכה.
וכאן הדגישו חז״ל דבר עמוק: את החג קבעו על נס השמן, לא על נס המלחמה. המנורה מזכירה את האור, לא את החרב. הייתה זו מלחמה על נשמת ישראל, לא על שטח, וניצחונה הרוחני הוא שנשאר.
אך גדולתם נשאה גם צל. בני חשמונאי נטלו אחר כך את המלוכה, אף שהיו כהנים ולא משבט יהודה, ורמב״ן (בראשית מט, י) מונה זאת כחטאם, שבגללו נכרתה השושלת. גבורה עילאית ברגע המסירות, וטרגדיה בהמשך, כשאחזו במה שלא היה שלהם.
עד היום, בכל שנה, אנו מדליקים את נרות החנוכה ואומרים ׳הנרות הללו קודש הם׳, וזוכרים שלהבה קטנה של נאמנות יכולה להאריך ימים יותר מאימפריה.
מקורות: שבת כא ע״ב; מגילת תענית; רמב״ן בראשית מט, י