כלב בן יפונה
משה שלח שנים עשר נשיאים לתור את ארץ כנען, ועשרה מהם שבו בדיווח של ייאוש: העם חזק, הערים בצורות, ׳לא נוכל לעלות׳ (במדבר יג). כל העדה נשאה קולה ובכתה באותו לילה, הוא ליל תשעה באב לדורות.
ומול פחד ההמון עמד איש אחד והשתיק את העם: ׳עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה׳ (במדבר יג, ל). כלב בן יפונה לא הכחיש את הקושי, אלא הזכיר את מי שהבטיח. אמונה אינה עיוורון, אלא זיכרון.
מהיכן שאב את הכוח לעמוד לבדו? מוסרים חז״ל שכלב סטה בדרך אל חברון, אל מערת המכפלה, והשתטח על קברי האבות והתפלל שלא יימשך אחרי עצת המרגלים. הוא חימש את עצמו בזכות אבות לפני המבחן.
מכל אותו דור שיצא ממצרים, רק שניים נכנסו לארץ, כלב ויהושע, ׳עקב הייתה רוח אחרת עמו וימלא אחריי׳ (במדבר יד). אמונת רגע אחד קבעה גורל של חיים שלמים.
בן שמונים וחמש בא כלב אל יהושע וביקש את ההר שדרכה בו רגלו: ׳תנה לי את ההר הזה׳, ונחל את חברון (יהושע יד), אותו מקום עצמו שבו התפלל בצעירותו. התפילה הפכה לנחלה.
מוסרים חכמים שכלב נשא את מרים לאישה, ואיחד את דמותו עם דמותה: שניהם סמל האמונה והאומץ שהחזיקו את הדור.
כלב הוא מופת היחיד שעומד מול הרבים. כשכולם מתייאשים, קול אחד של אמונה יכול לשמור על עתיד שלם. הוא מלמד שלעמוד לבד על האמת היא בעצמה גבורה, ולפעמים היא ההבדל בין דור שנכנס לארץ לדור שנשאר במדבר.