אהרן הכהן
כשמשה עמד אצל הסנה וסירב לשליחות מרוב ענווה, נתן לו ה׳ את אחיו הבכור אהרן לפה: ׳וראך ושמח בליבו׳ (שמות ד). זה סוד גדולתו של אהרן. אחיו הצעיר נבחר להנהגה שהייתה אמורה להיות שלו, והוא שמח בליבו באמת, בלי צל של קנאה.
אהרן היה שותף מלא בגאולה, ניצב עם משה מול פרעה, ומטהו הפך לתנין ולדם. לא היה כפוף למשה אלא לצדו.
ובא הרגע הקשה בחייו: חטא העגל. העם לחץ, וחור נהרג, ואהרן, מתוך אהבת שלום ורצון למנוע אסון גדול יותר, ניסה לדחות בזמן, ׳חג לה׳ מחר׳ (שמות לב). זו הייתה כשלונו, ובכל זאת לא ניטלה ממנו הכהונה, כי ליבו היה שלם.
אהרן נתקדש לכהן גדול, ובחנוכת המשכן ירדה אש מן השמים על קרבנו (ויקרא ט). ובאותו יום עצמו, ברגע השמחה, מתו שני בניו נדב ואביהוא, ׳וידום אהרן׳. שתיקתו מול האסון היא מן הגבורות הגדולות במקרא.
כשעוררו עליו את מחלוקת קורח, נתן ה׳ אות: מטה אהרן לבדו פרח ונתן שקדים מכל מטות השבטים (במדבר יז), חותם שמים על בחירתו. לא במחלוקת ניצח אלא בפריחה שקטה.
במותו על הר ההר הופשטו בגדי הכהונה ממנו והולבשו לבנו אלעזר (במדבר כ), והכהונה נמסרה בשלום מדור לדור. וכל בית ישראל, אנשים ונשים, בכו אותו שלושים יום, יותר ממשה, כי אהרן עשה שלום בין הבריות.
׳הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה׳ (משנה אבות א, יב). עד היום מברכים אותנו הכהנים, בניו של אהרן, בברכת השלום.
מקורות: שמות ד; שמות לב; ויקרא ט; במדבר יז; במדבר כ; משנה אבות א, יב