פִּתחו את התנ״ך בחיפוש אחר נשים, ותמצאו פרדוקס: הן כמעט תמיד עומדות מן הצד, ובכל זאת הן שמסובבות את העלילה. שרה שולחת, ואברהם שומע בקולה; רבקה מכריעה מי יישא את הברכה; מרים שומרת מרחוק על תיבת גומא, ובלעדיה אין מנהיג לישראל. המסורת אינה מציבה את האישה על הבמה ומקישה כפיים; היא נותנת בידה את חוט השְּׁתי שעליו נטווה הכול.
׳כל כבודה בת מלך פנימה׳ (תהלים מה, יד) אינו פסוק של הצנעה מביכה אלא של סדר עולם: המקום שבו מתרחשים הדברים החשובים באמת הוא הפְּנים, הבית, הלב. חז״ל לימדו שבינה יתרה ניתנה באישה מבאיש (נדה מה ע״ב), ושברכת הבית תלויה בה (בבא מציעא נט ע״א: ׳לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו׳). אין כאן נחיתוּת שמבקשים לפצות עליה, אלא סוג אחר של גדוּלה, שקטה ומכרעת.
שבע נביאות מנתה הגמרא: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר (מגילה יד ע״א), ולא כחריגות אלא כחוליות בשרשרת. דבורה שפטה את ישראל תחת התומר; חולדה השיבה למלך יאשיהו כשנביאי הדור עודם חיים; ברוריה, אשת רבי מאיר, שנתה שלוש מאות הלכות ביום אחד (פסחים סב ע״ב). התורה מעולם לא הייתה זרה לאישה; היא נלמדה בבית, הועברה מאם לבת, ונשמרה בחיקהּ.
פרק ׳אשת חיל׳ (משלי לא) אינו שיר לעקרת בית בלבד; המסורת מוסרת שאותם דברים לימדה בת שבע את שלמה בנה (סנהדרין ע ע״ב), אם המוכיחה את המלך. וכך נבנה הבית היהודי: על אישה שידיה בכל, שפיה פתוח בחכמה, שנרהּ אינו כבה בלילה. הצניעות אינה מחיקה, היא מסגרת שבתוכה הדמות מאירה חזק יותר.
ולאורך גלות ארוכה, כשעם ישראל נרדף בלא סיבה, נשאו הנשים את המשא הכפול: יולדות מזרע יהודי אף בעמק הבכא, ומחזיקות את חוט הערבוּת והחסד. חנה ושבעת בניה מסרו נפשם על קידוש השם (גיטין נז ע״ב); דוֹנה גרציה נשיא הצילה אלפי אנוסים ובנתה מחדש את טבריה; אמותיהם של בעלי התוספות ישבו ולמדו. את אלה אין למדוד באמות מידה שאולות; הן נמדדות באמת המידה של עצמן, ׳רבות בנות עשו חיל, ואַתְּ עלית על כֻּלנה׳ (משלי לא, כט).
סיפורן של נשות ישראל אינו סיפור של מרד אלא של נשיאה: נשיאת הבית, נשיאת הדורות, נשיאת האמונה כשהגברים נופלים. מחוה, ׳אם כל חי׳ (בראשית ג, כ), ועד צדקניות הדורות האחרונים, קו אחד מתוח, שקט ואיתן. הכבוד, כדברי דוד המלך, פנימה; אך דווקא משם, מבפנים, יוצא האור שמאיר את הכול.
האישה הראשונה, שאדם קרא שמה ׳חוה, כי היא הייתה אם כל חי׳ (בראשית ג, כ). המדרש מוסר שנבראה מצלעו של אדם ולא מראשו ולא מרגלו, לומר שתהא לצידו, לא מעליו ולא תחתיו. חז״ל דרשו שבינה יתרה ניתנה בה. אף שנתפתתה בגן, בה נפתחה שרשרת כל הדורות: כל אם בישראל היא בת חוה, וכל לידה היא המשך מעשה בראשית. שמה עצמו הוא הכרזה שהחיים ממשיכים דרך האישה.
מקור: בראשית ב, כב; ג, כ
חז״ל מזהים את נעמה שבמקרא (בראשית ד, כב) כאשת נח, ׳נעמה, שהיו מעשיה נעימים׳. עמה נכנסה לתיבה ומעמה החל העולם מחדש אחר המבול, כך שכל באי עולם הם בניה. בדור שכולו שחת דרכו, היא ובעלה נמצאו נאמנים, וממנה נמשך חוט האנושות כולה.
מקור: בראשית ד, כב; בראשית רבה כג, ג
אם האומה. חז״ל אמרו ש׳יסכה׳ היא שרה, ׳שסוכה ברוח הקודש׳ (מגילה יד ע״א), ומנוה בין שבע הנביאות. גדולה הייתה בנבואה מאברהם, עד שאמר לו הקב״ה ׳כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה׳ (בראשית כא, יב). פתחה אוהלה לאורחים וקירבה נשים לאמונה (׳ואת הנפש אשר עשו׳), והעמידה את יצחק לבדו כזרע האומה. מיתתה בת מאה עשרים ושבע נמנית, כל שנותיה שוות לטובה.
מקור: בראשית כא, יב; כג, א; מגילה יד ע״א
אשת יצחק, שהמסורת מציירתה כנביע של חסד: בבאר השקתה את העבד ואת עשרת גמליו, וזה היה הסימן שנבחרה (בראשית כד). כשהתרוצצו הבנים בבטנה ׳הלכה לדרוש את ה׳׳ (בראשית כה, כב), לבית מדרשם של שם ועבר, לפי חז״ל. היא זו שראתה נכוחה מי מן הבנים ראוי לברכה, והכריעה בשעה שיצחק לא ראה. בשקט, בלא מריבה, כיוונה את גלגל התולדות אל יעקב.
מקור: בראשית כד; כה, כב
לאחר פטירת שרה נשא אברהם אבינו אשה ושמה קטורה, וממנה נולדו לו ששה בנים בזקנתו. חז״ל דרשו את שמה מלשון קטורת, שמעשיה היו נאים וריחם עולה כקטורת, ויש שזיהו אותה עם הגר שנתקנה בשובה אליו. גדולתה שקטה: לבנות בית ולגדל דור בצנעה, בלי שם ובלי רעש.
מקור: בראשית כ״ה, א׳; רש״י ובראשית רבה ס״א
אשת יעקב האהובה, שנודעה במידת הוותרנוּת: מסרה לאחותה לאה את הסימנים כדי שלא תתבייש תחת החופה (מגילה יג ע״ב), ובכך ויתרה על נישואיה שלה. על כן, אומר המדרש, כשביקשו האבות רחמים על הגלות נענה הקב״ה דווקא לדמעות רחל, ׳קול ברמה נשמע... רחל מבכה על בניה׳ (ירמיהו לא, יד). קברהּ בדרך אפרת נעשה מקום תפילה לדורות, אם הממתינה לבניה בשובם.
מקור: בראשית כט-ל; לה, יט; מגילה יג ע״ב; ירמיהו לא, יד
אשת יעקב ואם רוב השבטים. חז״ל מלמדים שהיא הראשונה שהודתה לה׳ בפה מלא: בלידת יהודה אמרה ׳הפעם אודה את ה׳׳ (בראשית כט, לה), ׳מיום שברא הקב״ה את עולמו לא היה אדם שהודהו עד שבאתה לאה׳ (ברכות ז ע״ב). תפילותיה ודמעותיה שינו את גורלה, ומבטנה יצאו יהודה, מלכות ומשיח, ולוי, כהונה ותורה. הצנועה שביקשה אהבה, זכתה להיטמן לצד יעקב במערת המכפלה.
מקור: בראשית כט, לא-לה; ברכות ז ע״ב
בלהה וזלפה היו שפחותיהן של רחל ולאה, ונעשו נשותיו של יעקב אבינו. בלהה ילדה את דן ואת נפתלי, וזלפה ילדה את גד ואת אשר, ארבעה מן השבטים. המסורת מונה אותן עם אימהות השבטים ומכבדת את חלקן בבניין בית ישראל.
מקור: בראשית פרק ל ופרק לה
תמר הייתה כלתו של יהודה בן יעקב, שהתאלמנה פעמיים מבניו ולא ניתן לה הבן השלישי. במעשה של תעוזה צנועה הבטיחה המשך זרע מיהודה עצמו, ובסופו של דבר הודה יהודה ואמר צָדְקָה ממני. מפרץ בנה יצאו בית דוד ומלכות בית ישראל, והמסורת מכבדת אותה כאשה שפעלה לשם שמים ולבניין העם, לא לעצמה.
מקור: בראשית פרק לח
דבורה היתה מינקת רבקה אמנו, שגידלה אותה מנעוריה ונשלחה עמה מבית לבן אל בית יצחק. שנים רבות אחר כך, כשחזר יעקב מפדן ארם, מתה דבורה בדרך ונקברה תחת האלון, ויעקב קרא למקום ׳אלון בכות׳ מרוב אבלו עליה. התורה עוצרת מסיפור האבות כדי לבכות אשה נאמנה שכל חייה שירתה משפחה אחת בצנעה.
מקור: בראשית ל״ה, ח׳; רש״י
דינה בת יעקב ולאה הייתה הבת היחידה הנזכרת בשמה בין ילדי יעקב. יצאה לראות בבנות הארץ ונחטפה ועונתה בידי שכם בן חמור, ואחיה שמעון ולוי קמו לגאול את כבוד המשפחה. המסורת מתייחסת אליה ברחמים כאל נפגעת שאין בה אשם, ולומדת מסיפורה זהירות וצניעות.
מקור: בראשית פרק לד
נמנתה ביורדי מצרים (בראשית מו, יז) ושוב ביוצאים ממנה כעבור מאתיים ועשר שנים (במדבר כו, מו), מכאן שהאריכה ימים כמעט מעל דרך הטבע. המסורת מוסרת שהיא זו שבישרה בעדינות ליעקב שיוסף חי. בשעת הגאולה זיהתה את משה כגואל האמת, ובזכות זיכרונה מצא משה את ארון יוסף להעלותו ממצרים (סוטה יג ע״א). דמות של זיכרון חי, המחברת דור לדור.
מקור: בראשית מו, יז; במדבר כו, מו; סוטה יג ע״א
אשתו של יוסף במצרים ואם אפרים ומנשה (בראשית מא, מה). מסורת חז״ל מזהה אותה כבת דינה שגודלה במצרים, כדי שגם בגלות ובבדידות תישמר טהרת הזרע של יעקב. ממנה יצאו שני השבטים שיעקב בירך כבניו שלו.
מקור: בראשית מא, מה; פרקי דרבי אליעזר לח
אם משה, אהרן ומרים, שנולדה, לפי המסורת, ׳בין החומות׳ בכניסה למצרים, והשלימה את מניין שבעים הנפש (בבא בתרא קכג ע״א). בגזירת פרעה להשליך כל הבן היאורה, לא נכנעה: הצפינה את בנה שלושה חודשים, ואז מסרה אותו לתיבה מתוך ביטחון בה׳. כמיילדת (שפרה) סירבה להמית את הילודים, ׳ותחיין את הילדים׳ (שמות א, יז). אם שבזכות אמונתה השקטה קם גואל ישראל.
מקור: שמות ב, א-י; ו, כ; בבא בתרא קכג ע״א
בתו של יתרו ואשת משה רבנו (שמות ב, כא). בלכתם מצרימה מלה את בנה במו ידיה והצילה את חיי משה, וחז״ל שיבחו את זריזותה ואמונתה. אשת המנהיג נשאה לבדה בעול הבית בעוד בעלה נתון כולו לצורכי הכלל.
מקור: שמות ב, כא; ד, כד-כו
אחות משה ואהרן, שכבר בילדותה ניבאה שאמה תלד את גואל ישראל. היא ששמרה על התיבה ביאור והשיבה את משה לחיק אם עבריה. ביציאת מצרים ׳ותקח מרים הנביאה... את התֹף בידה׳ (שמות טו, כ), והנשים יצאו אחריה בשירה. בזכותה ליווה את ישראל ׳באר מרים׳ בכל המדבר, ובמותה פסקו המים (תענית ט ע״א). כמיילדת (פועה) הצילה ילדים; דמות של חסד, נבואה ואחריות.
מקור: שמות טו, כ; מגילה יד ע״א; תענית ט ע״א
המיילדות העבריות ש׳לא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים׳ (שמות א, יז), מעשה של סירוב מצפוני מוקדם, מתוך יראת שמים ולא מתוך אידאולוגיה. חז״ל מזהים אותן עם יוכבד ומרים (סוטה יא ע״ב): שפרה, שמשפרת את הוולד, פועה, שמפייסת ומרגיעה אותו. בשכר יראתן ׳ויעש להם בתים׳: בתי כהונה, לויה ומלכות. הן מלמדות שהצלת נפש אחת קודמת לכל צו של שלטון.
מקור: שמות א, טו-כא; סוטה יא ע״ב
בת פרעה שירדה לרחוץ ביאור, ראתה את תיבת משה ופשטה ידה להצילו, אף שהיה מן העברים שאביה גזר עליהם (שמות ב). חז״ל קראוה בתיה, בת י-ה, ואמרו שזכתה להיכנס חיה לגן עדן, שכן מי שמגדל יתום בביתו כאילו ילדו.
מקור: שמות ב, ה-י; מגילה יג,א; ויקרא רבה א
בת עמינדב, אשת אהרן הכהן ואם הכהונה (שמות ו, כג). חז״ל מנו את חמש השמחות שראתה ביום חנוכת המשכן, ולמדו ממנה שגם גדולה שכזו לא הצילה מן הצער, במות שני בניה, נדב ואביהוא, ביום שמחתה, לומר שאין אדם פטור מן הניסיון.
מקור: שמות ו, כג; זבחים קב,א
בשעה שקרח ועדתו קמו על משה רבנו במדבר, נמנה און בן פלת עם המורדים. אשתו הצילתו בתבונה שקטה: אמרה לו מה תועלת לך, השקתה אותו יין והושיבתו באוהל, וישבה בפתח בשׂערהּ פרוע כדי שלא יקרבו אליו אנשי העדה. אמרו חז״ל: ׳חכמת נשים בנתה ביתה, זו אשתו של און בן פלת׳.
מקור: סנהדרין קט ע״ב, קי ע״א; משלי יד, א
מחלה, נועה, חגלה, מלכה ותרצה, שאביהן מת בלא בנים. הן ניגשו למשה ולכל העדה וטענו בכבוד: ׳למה יִגרע שם אבינו... תנה לנו אֲחֻזה׳ (במדבר כז, ד). לא מרד, אלא בקשת צדק מתוך אהבת הארץ. חז״ל שיבחון: ׳חכמניות היו, דרשניות היו, צדקניות היו׳ (בבא בתרא קיט ע״ב), ואף משה הביא משפטן לפני ה׳, ונפסקה הלכה כמותן. מכאן נלמדו דיני נחלת הבת.
מקור: במדבר כז, א-יא; בבא בתרא קיט ע״ב
אשה מיריחו שהצילה את מרגלי יהושע והצהירה ׳כי ה׳ אלוקיכם הוא אלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת׳ (יהושע ב, יא). לפי חז״ל התגיירה ונישאה ליהושע, ומזרעה יצאו נביאים וכהנים, אות שאין דבר העומד בפני תשובה שלמה.
מקור: יהושע ב; מגילה יד,ב; זבחים קטז,ב
בת כלב בן יפונה, שאביה נתנה לעתניאל בן קנז שכבש את קרית ספר. משקיבלה נחלה בארץ הנגב הצחיחה, לא בושה לבקש עוד: ׳נתתני ארץ הנגב, ונתת לי גֻלֹת מים׳ (יהושע טו, יט). חז״ל ראו בה מופת של אשה חכמה היודעת לבקש את הברכה השלמה.
מקור: יהושע טו, טז-יט; שופטים א, יב-טו
׳אשת לפידות׳, ששפטה את ישראל בימי השופטים תחת תומר בהר אפרים (שופטים ד, ה), והעם עלה אליה למשפט. אחת משבע הנביאות (מגילה יד ע״א). היא קראה לברק בן אבינועם לצאת למלחמת סיסרא, וכשהיסס נלוותה אליו. שירת דבורה (שופטים ה) היא מִשׂיאי השירה במקרא, שיר הודיה על הניצחון וקינה על צער העם. מנהיגה שפעלה בשעת חירום, בענווה ובכוח נבואה, בלא לבקש שררה לעצמה.
מקור: שופטים ד-ה; מגילה יד ע״א
אשת חבר הקיני, שבביתה מצא מפלט סיסרא הבורח מן הקרב. בגבורה שקטה הרגה את המצביא הצורר בעודו ישן, והצילה את ישראל. עליה נאמר בשירת דבורה ׳תבורך מנשים יעל... מנשים באוהל תבורך׳ (שופטים ה, כד). חז״ל דנו בעומק מסירותה ובכוונתה הטהורה לשם שמים (נזיר כג ע״ב). לא סמל של מרד, אלא אישה שבשעת סכנה לעמה פעלה באומץ ובנחישות, וזכתה לברכת הנביאה.
מקור: שופטים ד, יז-כב; ה, כד; נזיר כג ע״ב
שנדבקה בחמותה נעמי בלשון שנעשתה סמל הגירוּת: ׳עמך עמי ואלהיך אלהי׳ (רות א, טז). מתוך עוני ליקטה בשדה בועז, ובצניעותה ובחסדה זכתה להיכנס לכלל ישראל. חז״ל מונים אותה כאם המלכות: מנישואיה לבועז נולד עובד, אבי ישי, אבי דוד (רות ד), ומזרעה עתיד לצאת מלך המשיח. מגילה שלמה, כולה חסד, נקראת בשבועות על שמה. גיורת שהחסד היה דרכה, ומן החסד צמחה המלכות.
מקור: רות א, טז; ד, יג-כב
אשה מבית לחם שירדה למואב וקברה שם את בעלה ואת שני בניה, ושבה ריקה ומרה, ׳אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרא׳ (רות א, כ). אך בדבקות כלתה רות ובחסד שביניהן נבנה מחדש הבית, ומהן יצא בית דוד. סיפורה הוא שיר של אבל שנהפך לתקווה, ושל ערבות בין אשה לרעותה.
מקור: מגילת רות
מלאך ה׳ נגלה אליה, לא אל בעלה, ובישׂר לעקרה שתלד בן שיהיה נזיר לאלוקים מן הבטן. כשנבהל מנוח ואמר ׳מות נמות כי אלוקים ראינו׳, היא שהרגיעה אותו בשׂכל ישר ובאמונה, בטענה שלא היה ה׳ מבשׂר להם בן כדי להמיתם. בצניעות ובביטחון העמידה את שמשון המושיע.
מקור: שופטים פרק יג
אשת אלקנה, שהתפללה שנים על עקרותה. במשכן שילה שפכה שיחה בלחש, ׳רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע׳ (שמואל א, א), ומכאן למדו חז״ל עיקרים בתפילת העמידה: בלחש, בכוונה, מתוך הלב (ברכות לא ע״א). כשנולד שמואל, קיימה את נדרהּ ומסרה אותו לעבודת ה׳. שירת ההודיה שלה, ׳עלץ לבי בה׳׳ (שמואל א, ב), היא אבן יסוד באמונה. אם שלימדה את ישראל כיצד מתפללים.
מקור: שמואל א, א-ב; ברכות לא ע״א
אשתו השנייה של אלקנה, שהיו לה בנים בעוד חנה עקרה. פנינה הכעיסה את חנה על חוסר ילדיה, ולכאורה מתוך קנאה. אך חז״ל לימדו זכות: כוונתה היתה לשם שמים, להמריץ את חנה שתרבה בתפילה, ואכן מתוך צערה נשפכה תפילת חנה שהעמידה את שמואל הנביא. גם ההכעסה, כשהיא לתכלית טובה, נזקפה לה לזכות.
מקור: שמואל א א; בבא בתרא טז ע״א
אשת נבל הכרמלי, שבחכמתה ובנועם דבריה מנעה מדוד לשפוך דם נקי בשעת כעסו (שמואל א, כה). היא יצאה לקראתו במנחה ובדברי טעם, השיבה את חמתו, עד שברכהּ דוד: ׳ברוך טעמך׳. חז״ל מונים אותה בין שבע הנביאות (מגילה יד ע״א), ואף רואים בדבריה רמז נבואי שדוד עתיד למלוך. לאחר מות נבל נשאהּ דוד. דמות של תבונה מיישבת, שעוצרת אסון בכוח המילה השקולה.
מקור: שמואל א, כה; מגילה יד ע״א
בתו של שאול ואשת דוד, שהצילה את דוד מיד אביה (שמואל א יט). חז״ל מספרים שהניחה תפילין, ולא מיחו בידה חכמים, ומביאים אותה כמופת של אשה שדבקה בבעלה גם כשהדבר עמד כנגד בית אביה המלך.
מקור: שמואל א יח-יט; עירובין צו,א
פילגש שאול, שבעת בניה ובני מירב הומתו בימי דוד בעוון בית שאול. פרשה שק על הצור מתחילת הקציר עד רדת הגשם, ולא נתנה לעוף השמים ולחית השדה לנגוע בהם, עד שנקברו בכבוד (שמואל ב כא). אהבת אם ששמרה על מתיה חודשים, עד שריחם ה׳ על הארץ.
מקור: שמואל ב כא, ח-יד
כשצר יואב על העיר אבל בית מעכה בעקבות שבע בן בכרי, קראה אשה חכמה מן החומה: ׳אנכי שלֻמי אמוני ישראל׳ (שמואל ב כ, יט), ובחכמתה השקיטה את המרד והצילה עיר שלמה מחורבן. דוגמה לאשה שפיה מלא תבונה ושמצילה רבים בדבריה.
מקור: שמואל ב כ, טז-כב
אם שלמה המלך. המסורת מוסרת שפרק ׳אשת חיל׳ וראש משלי לא, ׳דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו׳, הם המוסר שלימדה בת שבע את בנה שלמה, אם המוכיחה את המלך שלא יטה לבו (סנהדרין ע ע״ב). מתוך פרשה קשה עלתה אם המלכות, שהעמידה את בונה בית המקדש ואת חכם מכל אדם. דמות שממנה שרים בישראל בכל ליל שבת את שבח האישה.
מקור: משלי לא; סנהדרין ע ע״ב
ששלח אליה יואב בן צרויה כדי לרכך את לב דוד להשיב את אבשלום בנו. במשל שנון על שני בניה הריבים הציגה לפני המלך את מצוקת המשפחה, עד שהכריע לרחמים (שמואל ב, יד). המקרא קורא לה ׳אשה חכמה׳, שכוחה בבינתה ובלשונה. שמהּ לא נזכר, אך משמר הכתוב את דמותה כמופת לתבונה נשית המשמשת שלום, בבית המלך ובעם.
מקור: שמואל ב, יד, ב-כ
נערה מן העיר שונם שהובאה לשרת את דוד המלך בזקנתו ולחממו, ונשארה עמו נאמנה עד יומו האחרון (מלכים א א). לאחר מותו ביקש אדוניה לשׂאתה, ובבקשה זו ראה שלמה תביעה למלוכה. חז״ל מנו את דבקותה ואת צניעותה, נערה ששירתה את המלך בטהרה ולא נגע בה.
מקור: מלכים א א; סנהדרין כב ע״א
נעמה העמונית היתה אשת שלמה המלך ואם רחבעם, יורש כסאו. אף שבאה מעם עמון, מנו אותה חכמים כאחת מ׳שתי יונים טובות׳ שיצאו מעמון ומואב, היא רות המואביה ונעמה העמונית, שבזכותן ריסן הקב״ה את משה מלהתגרות בשני העמים. גדולתה בשורש שהצניעה בתוכה: ממנה נמשכה מלכות בית דוד.
מקור: מלכים א׳ י״ד, כ״א; בבא קמא ל״ח ע״ב
אלמנה ענייה בצרפת שכלכלה את אליהו הנביא ברעב מן המעט שהיה לה, וקיבלה בשכרה שלא כלו כד הקמח וצפחת השמן (מלכים א יז). כשמת בנה החזירו אליהו לתחייה. דמות של אמונה ונתינה גם מתוך חוסר.
מקור: מלכים א יז, ח-כד
׳אשה גדולה׳ (מלכים ב, ד), שהכירה בקדושת אלישע הנביא והקימה לו עלייה קטנה בביתה כדי שיתאכסן בעוברו. בזכות הכנסת האורחים והצניעות שלה בירכהּ הנביא בבן; ולימים, כשמת הילד פתאום, רצה אל הנביא באמונה איתנה עד שהחייהו. חז״ל למדו מפרשתה בשבח מכבדי תלמידי חכמים ובכוח הכנסת האורחים. דמות של נדיבות שקטה, אמונה איתנה, וכבוד לתורה ולנושאיה.
מקור: מלכים ב, ד, ח-לז
אשה אלמנה באה אל אלישע הנביא וזעקה שהנושה בא לקחת את שני בניה לעבדים, ולא נותר לה בבית אלא אסוך שמן אחד. במסורת חז״ל היא אלמנת עובדיה הנביא, שהחביא מאה נביאים מפני איזבל וכלכל אותם בהלוואה עד שירד מנכסיו. באמונתה שאלה כלים ריקים מן השכנים, והשמן לא פסק עד שנתמלאו כולם, ומתוך צנעת ביתה נעשה הנס.
מקור: מלכים ב׳ ד׳, א׳-ז׳; רש״י ותרגום יונתן
בפשיטת ארם על ישראל נשבתה נערה קטנה ונמסרה לשרת את אשת נעמן, שר צבא ארם המצורע. אף שנעקרה מביתה, לא נצרה איבה, אלא סחה לגברתה שיש נביא בשומרון היכול לרפא את אדונה. מדבריה הפשוטים והתמימים באה ישועה גדולה, ונעמן טהר וידע כי אין אלוקים בכל הארץ כי אם בישראל.
מקור: מלכים ב׳ ה׳, ב׳-ג׳
בת המלך יורם ואשת יהוידע הכהן. כשעתליה קמה להשמיד את כל זרע המלוכה, גנבה יהושבע את יואש התינוק מבין הנרצחים והצפינה אותו שש שנים בבית ה׳ (מלכים ב יא). במעשה אחד של אומץ הצילה את שושלת בית דוד מכליה, וממנה נמשך הקו עד מלך המשיח.
מקור: מלכים ב יא, ב-ג; דברי הימים ב כב, יא
אליה שלח המלך יאשיהו את שריו כשנמצא ספר התורה בבית המקדש, לדרוש את דבר ה׳ (מלכים ב, כב). היא ניבאה על הפורענות הקרֵבה, אך גם על כך שיאשיהו הצדיק ייאסף בשלום. אחת משבע הנביאות (מגילה יד ע״א). חז״ל תמהו מדוע פנו אליה ולא לירמיהו בן דורה, ותירצו שהנשים רחמניות, וקיוו שתבקש עליהם רחמים (מגילה יד ע״ב). נביאה שדברהּ הישיר מלך אל התשובה.
מקור: מלכים ב, כב, יד-כ; מגילה יד ע״ב
המסורת מונה אותה אחרונה בשבע הנביאות (מגילה יד ע״א). יתומה שגדלה בבית מרדכי, נלקחה לארמון אחשוורוש, ובשעת גזירת המן סיכנה את נפשה: ׳וכאשר אבדתי אבדתי׳ (אסתר ד, טז). ביקשה שיצומו עליה שלושה ימים, ובאה אל המלך; חז״ל דרשו ׳ותלבש אסתר מלכות׳, שלבשתה רוח הקודש (מגילה טו ע״א). בזכות אומץ לבה השקט נהפך הגורל, וקבעה לדורות את ימי הפורים ואת המגילה הקרויה בשמה.
מקור: מגילת אסתר ד, טז; מגילה יד ע״א; טו ע״א
לפי מסורת ימי החשמונאים, בתו של יוחנן כהן גדול, שבאה אל מחנה שר הצבא היווני הצר על העיר, האכילתו גבינה ויין עד שנרדם, וכרתה את ראשו, ובכך נסה האויב. על שם מעשה הגבורה שלה נהגו לאכול מאכלי חלב בחנוכה. אשה יחידה שבתושייה ובמסירות נפש הצילה את עירה.
מקור: מסורת החנוכה; רמ״א אורח חיים תרע, ב
בימי הגזרות על התורה נתבעו להשתחוות לצלם. אחד אחד סירבו הבנים, כל אחד מביא פסוק מן התורה, ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, ׳לא יהיה לך׳, ונהרגו על קידוש השם. האם עמדה מנשקת כל אחד ואומרת: לכו ואמרו לאברהם אביכם, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה (גיטין נז ע״ב). לבסוף מסרה גם את נפשה. דמות אם שאמונתה חזקה מן המוות, סמל למסירות הנפש היהודית לאורך הדורות.
מקור: גיטין נז ע״ב
מלכת יהודה מבית חשמונאי, אחות שמעון בן שטח, שמלכה כתשע שנים בשלום ובשובע. בימיה, אומרים חז״ל, נתברכה הארץ עד שחיטים גדלו כגודל כליות, אות למלכות של יראת שמים.
מקור: תענית כג,א; ברכות מח,א
בימי בצורת ביקשו חכמים מאבא חלקיה, נכד חוני המעגל, שיתפלל לגשם. עלה עם אשתו לגג, וענן בא תחילה מצדה שלה. שאלוהו למה, והשיב: היא נותנת לחם לעניים בידה, ותועלתו קרובה ומיידית, ואילו אני נותן מעות. מעשה חסד קטן ותכליתי של אשה, שקדם בשמים לתפילת החכם.
מקור: תענית כג ע״ב
אשה בירושלים שראתה שבעה מבניה משמשים בכהונה גדולה. כששאלוה חכמים במה זכתה, אמרה ׳מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי׳, שנהגה בצניעות יתרה גם בתוך ביתה. חז״ל אמרו: הרבה עשו כן ולא הועילו, אבל צניעותה עמדה לה.
מקור: יומא מז,א; ויקרא רבה כ
הילני הייתה מלכת חֲדַיֵּיב, ממלכה במזרח באזור כורדיסטן של היום, שהתגיירה עם בנה מונבז והתקרבה לעם ישראל. היא תרמה למקדש נברשת של זהב מעל פתח ההיכל וטבלת זהב שעליה נכתבה פרשה מן התורה, וקיבלה על עצמה נזירות שנמשכה שנים רבות. חכמינו זוכרים אותה לשבח על מסירותה ונדיבותה.
מקור: משנה יומא ג׳ י׳; נזיר ג׳ ו׳
אשת רבי אליעזר בן הורקנוס ואחות רבן גמליאל, אשה חכמה שדבריה מובאים בגמרא. נודעה בחכמתה ובזהירותה בשלום הבית ובכבוד תלמידי חכמים, ודמותה מופת של אשה הבקיאה בדרכי התורה והמידות.
מקור: בבא מציעא נט,ב; נדרים כ,א-ב
רבי חנינא בן דוסא ואשתו חיו בעוני גדול, ומרוב בושה היתה מסיקה תנור ריק כל ערב שבת שלא ירגישו השכנים במחסורם. פעם הביא לה נס רגל של שולחן זהב, וכשראתה בחלום שלעתיד לבוא יאכלו הצדיקים על שולחן שלם ושולחנם יחסר רגל, בקשה מבעלה שיתפלל שיוטל הזהב חזרה. באמונתה השלמה ובהסתפקותה במועט היא מופת של אשה שכל עשרה בבטחונה בקב״ה.
מקור: תענית כ״ד ע״ב-כ״ה ע״א
פעם אחת בערב שבת נתמלאה בתו של רבי חנינא בן דוסא עצב, כי טעתה ומילאה את נר השבת חומץ במקום שמן. אמר לה אביה: מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק. ואותו הנר דלק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה, ואמונתה התמה של הבת נעשתה כלי לנס.
מקור: תענית כ״ה ע״א
מן העשירות שבירושלים ערב החורבן, שסיפור מותה ברעב במצור מובא בגמרא כאות לנפילת הגאווה והעושר בפני פורענות. חז״ל הביאו את קורותיה ללמד עד היכן הגיע השבר בחורבן, ושאין העושר מגן ביום עברה.
מקור: גיטין נו,א
בתו של אחד מעשירי ירושלים בדור החורבן. לאחר החורבן ראה אותה רבן יוחנן בן זכאי מלקטת שעורים מבין גללי בהמותיהם של ערביים, והזכירה לו את כתובתהּ שחתם עליה בעושרהּ. בכה רבן יוחנן על בנות ישראל, וחז״ל למדו מכאן על ארעיות העושר ועל מעלת הצדקה, ׳מלח ממון חסר׳.
מקור: כתובות סו ע״ב, סז ע״א
בתו של כלבא שבוע העשיר, שנישאה לרועה עני ובור, עקיבא, וראתה בו את גדולתו העתידה. שלחתו ללמוד, ומכרה את שער ראשה לפרנסה, וישבה בעוני עשרים וארבע שנה. כששב עם עשרים וארבעה אלף תלמידים, אמר להם: ׳שלי ושלכם, שלה הוא׳. כל תורתו נזקפה לזכותה.
מקור: כתובות סב, ב-סג, א; נדרים נ, א
כשם שאמה רחל שלחה את רבי עקיבא ללמוד תורה וישבה בעוני עשרים וארבע שנה, כך עשתה בתם: נישאה לבן עזאי, מגדולי החכמים, ושלחתו אל בית המדרש. אמרו חז״ל עליה ׳מעשה אבות סימן לבנים׳, בת שהמשיכה את מסירות אמה ואת אמונתה בכוח התורה.
מקור: כתובות סג ע״א
אמו של רבי טרפון, מגדולי התנאים, זכתה לכבוד נדיר: כשנפסקה נעלה בחצר, שח בנה את ידיו תחת רגליה שתדרוך עליהן עד מיטתה. וכשבא רבי טרפון להתפאר בכך לפני החכמים, אמרו לו שעדיין לא הגיע לחצי הכבוד המחויב לאם. דמותה עומדת מאחורי אחד מגדולי הדור, אם שכל כבודו ותורתו נטועים במסירותה.
מקור: קידושין ל״א ע״ב
אמו של רבי ישמעאל בקשה לרחוץ את רגלי בנה ולשתות מן המים, מרוב אהבתה וכבודה אליו. משסירב מפני כבודה, באה לפני החכמים וקבלה שאין בנה נשמע לה, והורו לו לתת לה לעשות כרצונה, כי זה כבודה. באהבתה העזה ובענוותה הזכה לימדונו חכמים עד היכן מגיעה אהבת אם, וכבוד שהאם מבקשת דווקא בנתינתה.
מקור: ירושלמי פאה א׳:א׳; תוספות קידושין ל״א ע״ב
בגזרות הדריאנוס, כשנתפס רבי חנינא בן תרדיון על שהקהיל קהילות ולימד תורה ברבים, נשׂרף עם ספר תורה כרוך בו. אשתו נידונה להורג בסייף, ובקבלה את הדין בגבורה אמרה על מעניה את הפסוק ׳הצור תמים פעלו, אל אמונה ואין עול׳. קידשה שם שמים בשוויון נפש, ורשעת מלכות רומי לא עממה את יראתה.
מקור: עבודה זרה יח ע״א; דברים לב, ד
בת רבי חנניה בן תרדיון ואשת רבי מאיר, מן הנשים הבודדות שדבריה בהלכה נשמרו בתלמוד. אמרו עליה שלמדה שלוש מאות הלכות ביום אחד משלוש מאות חכמים (פסחים סב ע״ב). כשהתפלל רבי מאיר שימותו הפושעים המצֵרים לו, הוכיחתו ברוריה מן הפסוק ׳יִתַּמוּ חטאים׳, חטאים ולא חוטאים, שיתמו העוונות ולא בעליהם (ברכות י ע״א). דמות של תורה, חדות שכל ורחמים, שדבריה נלמדים עד היום.
מקור: פסחים סב ע״ב; ברכות י ע״א
השפחה בביתו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, נודעה בלשונה הצחה. חכמים שלא הבינו פירוש מילים נדירות במקרא למדו את פשרן מדיבורה היומיומי, שכן עברית מדוברת ומדויקת שגורה היתה בפיה. מופת נדיר לכך שגם לשונה של שפחה בבית תלמידי חכמים היתה טהורה ומאירה, ובכלל התורה.
מקור: מגילה יח ע״א; ראש השנה כו ע״ב
אשתו של רב נחמן ובת נשיא הגולה, אשה חכמה ותקיפה שדבריה ומעשיה מובאים בכמה מקומות בתלמוד. חכמי בבל נהגו בה כבוד, והיא מופת לאשה בת תורה בקהילת בבל.
מקור: ברכות נא,ב; חולין קט,ב
אשתו של רבא ובתו של רב חסדא, שנודעה בחכמתה. מסופר שכשהייתה ילדה ישבה בחיק אביו וכשנשאלה מי מן החכמים היושבים לפניה תרצה לישא, ענתה ׳שניהם׳, ולבסוף נישאה לרבא. חכמי בבל הביאו את דבריה, והיא מופת לבת חכמים שגדלה בין תלמידי תורה.
מקור: בבא בתרא יב, ב; ברכות נו, א
אביי גדל יתום, ואת האשה שגידלה אותו כינה ׳אם׳. עשרות פעמים בתלמוד הוא פותח ׳אמרה לי אם׳, ומוסר בשמה מרפא, הנהגה וחכמת חיים שקיבל מפיה. אשה פשוטה שלא נודע שמה, וחכמתה נחקקה בתלמוד לדורות, אות שגם ידיעת הבית והרפואה בכלל תורה היא.
מקור: שבת סו, ב; קידושין לא, ב
אשת המשורר דונש בן לברט חיה בספרד המוסלמית במאה העשירית, ושמה לא נודע. שיר שכתבה לבעלה בצאתו לדרך רחוקה נמצא בגניזת קהיר, ובו היא נזכרת בטבעת ובמעיל שהחליפו ביניהם לאות נאמנות, ושואלת אם יש בעולם שכר שיעצרנו מלנסוע. החוקר עזרא פליישר זיהה בה את המשוררת העברייה הראשונה הידועה לנו מאז דבורה, קול של אשה נאמנה השומרת אמונים לבעלה מעבר לים.
מקור: שיר אשת דונש בן לברט, גניזת קהיר; זוהה ופורסם ע״י עזרא פליישר, 1984
יוכבד, מרים ורחל, שגדלו בבית שכולו תורה בעיר טרוּאה שבצרפת (המאה ה-11). בדור שבו למדנות נשית לא הייתה מצויה, הן נודעו כבקיאות ויראות שמים. גדולתן ניכרת בעיקר בפירותיהן: הן היו אמותיהם של גדולי בעלי התוספות, ובהם רבנו תם והרשב״ם, מגדולי מפרשי התלמוד, שהמשיכו והרחיבו את מפעל אביהן. שרשרת של מסירת תורה שעברה דרך הבית, מן הסב אל הנכדים דרך האם.
מקור: מסורת בעלי התוספות (אמותיהם של רבנו תם, הרשב״ם והריב״ם)
במצרים של המאה הי״א, בפוסטאט (קהיר העתיקה), חיה כרימה בת עמאר, המכונה אלוֻחשה, סוחרת ומתווכת עצמאית. צוואתהּ המפורטת, שנשתמרה בגניזת קהיר, מחלקת את רכושהּ בין בני משפחתהּ, בתי כנסת וצדקה, ומורה לשׂכור מלמד שילמד את בנהּ תורה. דמות של אשה יהודייה מן המזרח שדאגה בכוחות עצמהּ לתורה ולחסד.
מקור: ש״ד גויטיין, ׳אשת עסקים יהודייה מן המאה הי״א׳; תעודות גניזת קהיר
קסמונה הייתה משוררת יהודייה בספרד המוסלמית, מן הבודדות ששמן נשמר בין משוררות ימי הביניים. אביה, משורר בעצמו, לימד אותה את מלאכת השיר, ומעט משיריה בערבית נשתמרו במקבצי שירה מוסלמיים מאוחרים. היא עדות נדירה לחיי הרוח של נשות ישראל בספרד.
מקור: מקבצי שירה אנדלוסיים (אלמקרי, אלסויוטי)
בשנת ד׳תתקל״א, בעיירה בלוּא שבצרפת, אירעה עלילת הדם הראשונה ביבשת אירופה. כשלושים יהודים נדונו לשׂריפה, וכשהוצע להם להינצל בהמרת דתם סירבו כולם ועודדו זה את זה, ויצאה נשמתם בשירה. פולצלינא, אשה נכבדה בקהילה, נמנתה עם הנספים על קידוש השם, וזכרם קבוע בפיוטי הקינה של אשכנז.
מקור: ׳ספר זכירה׳ לרבי אפרים מבונא
בבגדד של המאה הי״ב, בתו יחידתו של הגאון רבי שמואל בן עלי, ראש ישיבת בגדד. בקיאה בתורה, לימדה את תלמידי אביה מבעד לחלון בעודם יושבים בחצר מתחת, כדי לשמור על צניעותהּ ולבל תוסח דעת הלומדים. הנוסע רבי פתחיה מרגנשבורג תיארהּ במסעותיו, וגדלותהּ שקטה ופנימית בתוך כותלי בית מדרשו של אביה.
מקור: ׳סיבוב רבי פתחיה מרגנשבורג׳
אשת רבי אלעזר מוורמייזא, בעל ׳הרוקח׳, שפרנסה את בית המדרש במעשה ידיה, לימדה נשים והנהיגה אותן בתפילה. נרצחה על קידוש השם עם שתי בנותיה בגזירות אשכנז, ובעלה קוֹננהּ בפיוט על פי ׳אשת חיל׳.
מקור: פיוט ׳אשת חיל׳ לר׳ אלעזר מוורמייזא
בת חזן מקהילת וורמס במאה השלוש עשרה, שמצבתה מספרת עליה שהנהיגה את הנשים בתפילה בקולה הנעים ובניגוניה. בדורות שבהם רק מעטות זכו לכך, עמדה בעזרת הנשים והובילה את תפילתן, חוליה שקטה בשרשרת מסירת התפילה מאם לבת.
מקור: כתובת מצבתה, בית העלמין וורמס
בתימן, בשלהי המאה הט״ו, בת למשפחת בניה, שושלת סופרי סת״ם נודעת. לצד אביה ואחיה העתיקה מאות ספרי קודש, בהם ספרי תורה, סידורים וקבצי הפטרות. באחד הכתבים חתמה בבקשת סליחה נוגעת ללב, שלא ישפטוה על חסרון שימצאו בו, ׳כי מינקת ילד הייתי בשעת ההעתקה׳. גדלות של צניעות, בין קדושת האותיות לעול האם.
מקור: ריגלר ובסקין, כתב העת ׳נשים׳; ל׳ אברין, ׳סופרים, כתב וספרים׳
מנשות הממון הגדולות של דורה (המאה ה-16), שנולדה למשפחת אנוסים בפורטוגל ושבה בגלוי ליהדותה. בכוח קשריה וממונה הקימה רשת הצלה חשאית שהבריחה מאות ואלפי אנוסים מאימת האינקוויזיציה אל ארצות מקלט. תמכה בתלמידי חכמים ובהדפסת ספרי קודש, ופעלה לחידוש היישוב היהודי בטבריה שקיבלה בחכירה. אשה שהעמידה את עושרה ומעמדה כולו לשירות הצלת אחיה וקיום התורה בעת צרה.
מקור: היסטוריה: מאנוסי פורטוגל; מפעל הצלת האנוסים ויישוב טבריה (מאה 16)
גבירה ונדיבה מבית אברבנאל באיטליה במאה ה-16, שהחזיקה תלמידי חכמים, פדתה שבויים ותמכה בקהילות. ביתה היה מרכז של תורה וחסד, ודמותה מופת לאשה שרכושה והשפעתה עמדו לרשות הכלל.
מקור: כתבי תולדות בית אברבנאל
ריינה נאשי הייתה בתה של דונה גרציה ואשתו של דון יוסף נאשי, ממשפחת אנוסים שחזרה בגלוי ליהדות באימפריה העות׳מאנית. לאחר שהתאלמנה הקימה בית דפוס עברי סמוך לקושטא, והדפיסה ספרי קודש שנשאו את שמה. בכך המשיכה את מורשת משפחתה של תמיכה בתורה ובעם ישראל.
מקור: ספרים שנדפסו בבית הדפוס שלה; ססיל רות, בית נאשי
אשה יהודייה בעלת השפעה בחצר הסולטן העות׳מאני במאה השש עשרה, ששימשה מתווכת בין נשות החצר לעולם החיצון. את מעמדה ניצלה לטובת בני עמה: תמכה בתלמידי חכמים, סייעה לדפוס העברי ופעלה למען הקהילה, עד שנרצחה בשל קנאת יריביה. גבירה שרכושה והשפעתה עמדו לרשות הכלל.
מקור: תעודות יהדות האימפריה העות׳מאנית
דבורה אשכרלי, בת קהילת יהודי איטליה בשלהי המאה הט״ז, תרגמה לחרוזי איטלקית פיוטים ותפילות מן המקורות העבריים, ובהם חלק מ׳מקדש מעט׳ לר׳ משה ריאטי ווידוי לרבנו נסים. ספרה נדפס בוונציה בשנת ה׳שס״א, מן הספרים הראשונים שהוציאה אשה יהודייה לדפוס. מלאכתה כולה מסירה שקטה: לפתוח שערי תפילה לבני קהילתה, ובכללם הנשים, שלא ידעו עברית.
מקור: תרגומי דבורה אשכרלי, ונציה שס״א (1601); האנציקלופדיה היהודית
מן הנשים הראשונות שכתבו וחיברו ספרים ביידיש, ובהם ׳מנקת רבקה׳, חיבור מוסר והדרכה לנשים על פי מקורות חז״ל. פתחה לנשות דורה שער אל התורה והמידות בלשון שהבינו.
מקור: ׳מנקת רבקה׳, פראג שס״ט
שרה קופיו סולם חיה בגטו של ונציה והייתה משוררת ואשת רוח שקיימה בביתה מפגשי למדנות. כאשר איש דת נוצרי האשים אותה בפומבי בכפירה בנצחיות הנפש, פרסמה מָנִיפֶסְט שבו הכריזה בגלוי על אמונתה היהודית בהישארות הנפש. היא עמדה על אמונתה בגאון מול הלחץ להתכחש לה.
מקור: מניפסט (ונציה 1621)
בתו של רב ומקובל בכורדיסטן, שלמדה תורה מאביה ומבעלה, ובמותם הנהיגה את הישיבה בעיר עמדיא, אולי האשה היחידה שעמדה בראש ישיבה. נודעה בבקיאותה ובפיוטיה, ובני הקהילה קראו לה ׳תנא׳ית׳.
מקור: אגרות ותעודות יהדות כורדיסטן
אשת סוחר ואם לשנים עשר ילדים בגרמניה, שכתביה ביידיש הם מן היומנים היהודיים הראשונים שנשתמרו. ביומנה משוקעים אמונה תמימה, יראת שמים ואהבת התורה של אשה פשוטה, והוא חלון נדיר אל חיי הרוח של אשה יהודייה לפני שלוש מאות שנה.
מקור: ׳זכרונות גליקל׳
מן המעטות שבנשות המזרח שחיברו פיוטים, בת רב במרוקו במאה השמונה עשרה שנמלטה עם אביה לתוניס מפני גזירות. חיברה פיוטים בעברית מתוך צער הגלות והכיסופים לגאולה, ובית מדרשה נודע. קולה של אשה מזרחית ששרה את תפילתה בלשון הקודש נשמר בכתביה.
מקור: פיוטי פריחא בת ר׳ אברהם
בתו היחידה של הבעל שם טוב, שאביה ראה בה נשמה גבוהה וכינה אותה בראשי תיבות של פסוק. מזרעה יצאו צדיקי החסידות, ובהם רבי נחמן מברסלב ורבי ברוך ממז׳יבוז׳, והיא חוליה בשרשרת מסירת אור החסידות.
מקור: מסורות תולדות הבעש״ט
בגליציה של המאה הי״ח, בעיירה בוליחוב, בת לרבי יעקב יוקל הורוביץ. בקיאה בתלמוד ובקבלה, דבר חריג לבת דורהּ, וחיברה את ׳תחינת אמהות׳, תפילה בעברית וביידיש המעוררת את זכות האמהות ואת בכיהּ של רחל אמנו על בניה ההולכים בגלות, וכמהה לגאולה. תורתהּ נשארה בכותל התפילה והכיסופים, בתוך מסגרת המסורה.
מקור: ׳תחינת אמהות׳; חוה וייסלר, ׳קולות האמהות׳
נכדת הבעל שם טוב ואם רבי נחמן מברסלב, שנודעה בקדושתה וברוח התפילה שלה. חסידים מסרו שהייתה ׳נביאה׳ בתפילתה, ובחיק אמונתה גדל מי שהאיר את דרך השמחה והתקווה לדורות.
מקור: מסורות ברסלב, ׳חיי מוהר״ן׳
בתו של אדמו״ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי בעל התניא. במסירות נפש שקטה כינסה שלושה מחסידי אביה כעדים, וקיבלה על עצמהּ למסור את חייה כדי שאביה יאריך ימים וימשיך להנהיג את דרכו בעבודת ה׳. את בנהּ בן השלוש, לימים האדמו״ר ׳צמח צדק׳, הפקידה בידי אביה שיגדלנו. נסתלקה בצום גדליה בשנת ה׳תקנ״ב.
מקור: מסורת חב״ד; ׳בית רבי׳ לרבי חיים מאיר הילמן
בתו של המגיד מקוז׳ניץ, מגדולי צדיקי החסידות בפולין. מסורת החסידות מספרת שהיתה אשה של קדושה ותפילה, שחסידים באו לבקש את ברכתה ולשמוע דברי תורה מפיה. גדלה בבית של עבודת השם, והמשיכה בצנעה את אור החסידות של בית אביה.
מקור: מסורת חסידות קוז׳ניץ
מלכה הייתה אשתו של רבי שלום רוקח, השר שלום, מייסד חסידות בעלז. מסורת בעלז מספרת שסייעה לבעלה במסירות רבה ושמרה על עתות לימודו, ותמכה בכל כוחה בדרכו בעבודת השם. דמותה נשמרת כאשת חבר צדקת, שגדולת בעלה נבנתה גם על ידה.
מקור: מסורת חסידות בעלז
נערה יהודייה מפאס שבמרוקו, שבהיותה כבת שבע עשרה הואשמה על לא עוול בכפה כי המירה דתה לאסלאם, ונדרשה לאשר זאת או למות. בגבורה השיבה: יהודייה נולדתי ויהודייה אמות. הוצאה להורג על קידוש השם בשנת תקצ״ד, וקברה בפאס נעשה מקום עלייה. סמל למסירות נפש בטהרתה.
מקור: תולדות יהודי מרוקו; ׳קדושת סוליקה׳
חנה רחל ורברמכר (המאה ה-19), דמות יוצאת דופן בעולם החסידות במזרח אירופה. מנעוריה נודעה בהתמדתה בתורה ובתפילה ובדבקותה, עד שחסידים נהרו לשמוע את דבריה ולבקש את ברכתה, דבר נדיר לאשה. גדולי הצדיקים נחלקו כיצד להתייחס לתופעה, ובסופו של דבר עלתה לארץ ישראל, שם המשיכה בעבודת ה׳ עד יומה האחרון בירושלים. סמל של להט רוחני נשי בתוך גבולות המסורת, לא מרד, אלא דבקות יתרה.
מקור: מסורת חסידית: חנה רחל ורברמכר, ׳הבתולה מלודמיר׳ (מאה 19, ווהלין וירושלים)
נכדת בעל התניא ובת האדמו״ר האמצעי, שעלתה לחברון בשנת תר״ה וישבה בה כחמישים שנה. נודעה כצדקת שבני הקהילה, יהודים וערבים כאחד, באו לבקש את ברכתה ותפילתה. אם רוחנית ליישוב היהודי הקטן בעיר האבות, שנשאה את אמונת בית אבותיה אל ארץ ישראל.
מקור: מסורות חב״ד; תולדות היישוב היהודי בחברון
גרייס אגילר, בת למשפחת אנוסים ממוצא פורטוגלי שישבה באנגליה, הייתה סופרת שהגנה על אמונת ישראל המסורתית בכתביה. בספרה נשות ישראל תיארה את נשות התנ״ך ביראת כבוד כמופת של צניעות ואמונה. כתיבתה חיזקה את גאוות היהודים בזהותם בתקופה של לחץ להיטמע.
מקור: נשות ישראל (1845)
רחל מורפורגו מטריאסטה, בת משפחת לוצאטו, נחשבת למשוררת העברייה הראשונה של העת החדשה. היא חיברה שירים ברוח יראת שמים וצניעות תוך שהיא מנהלת בית ומשפחה, ולא ביקשה פרסום לעצמה. שיריה נאספו לאחר מותה בספר עוגב רחל.
מקור: עוגב רחל
רבקה הייתה אשתו של רבי שמואל שניאורסון, הרבי המהר״ש מליובאוויטש, ואם לרבי הרש״ב. היא נודעה בהכנסת אורחים ובחיזוק בעבודת השם, ומיוחסת לה האמרה שמוטב לאכול כדי שיהיה כוח להתפלל. זכרונותיה נשמרו במסורת חב״ד.
מקור: זכרונות רבותינו נשיאי חב״ד (ליקוטי דיבורים)
מראשי מחתרת ניל״י בימי מלחמת העולם הראשונה, שסייעה לבריטים נגד השלטון העות׳מאני מתוך אמונה שגאולת הארץ תלויה בכך. משנתפסה ועונתה בידי התורכים, שמה קץ לחייה כדי שלא תסגיר את חבריה. סמל של מסירות נפש למען העם והארץ.
מקור: תולדות מחתרת ניל״י
תופרת מקרקוב שראתה את בנות דורה נעזבות מחינוך תורני ומתרחקות מן המסורת, וקמה ויסדה בשנת תרע״ז את רשת ׳בית יעקב׳ לחינוך בנות ישראל. מבית מדרש קטן צמחה תנועה שהצילה דור של בנות, והיא נחשבת לאם החינוך התורני לבנות בעת החדשה.
מקור: תולדות תנועת בית יעקב
פלורה ששון, בת למשפחת ששון ממוצא בגדאדי, נודעה בבקיאותה בתנ״ך, בתלמוד ובהלכה, דבר נדיר לאישה בדורה. היא ניהלה את עסקי המשפחה ושמרה על אורח חיים תורני מלא, ודרשה תורנית שנשאה אף נדפסה. דמותה מתועדת בתולדות משפחת ששון.
מקור: ססיל רות, שושלת ששון; העיתונות היהודית בת הזמן
תלמידתה של שרה שנירר, שנשאה את בשורת ׳בית יעקב׳ אל מעבר לים והקימה את בית הספר הראשון לחינוך בנות בארצות הברית בשנת תרח״צ. מדירת חדר קטן בברוקלין צמח דור של מחנכות, והיא זרעה באדמה חדשה את חינוך התורה לבנות ישראל.
מקור: תולדות בית יעקב באמריקה
אשה חרדית בשוויץ שבימי השואה סיכנה את חייה להצלת יהודים: הבריחה פליטים מעבר לגבול, שלחה חבילות למחנות, ופעלה בוועד ההצלה עד למשא ומתן שהוציא אלפים ממחנה טרזין. לא שבה ריקם מכל מאמץ, וקיימה בגופה ׳כל המקיים נפש אחת מישראל׳.
מקור: תולדות ההצלה בשואה; ועד ההצלה
משוררת וצנחנית שהתנדבה לצנוח לאירופה הכבושה כדי להציל יהודים בשואה. נתפסה, עונתה ונרצחה בהונגריה בגיל עשרים ושלוש, ולא הסגירה דבר. שירה ׳אלי אלי׳ ותפילתה על הגפרור שנשרף הפכו לנחלת האומה.
מקור: כתבי ויומני חנה סנש
מייסדת ׳הדסה׳ ומי שעמדה בראש ׳עליית הנוער׳ שהצילה רבבות ילדים יהודים מאירופה ערב השואה ובימיה. אשה שלא הקימה משפחה משלה, ונעשתה אם לאלפי יתומים ופליטים, מופת של חסד וערבות לכלל ישראל.
מקור: תולדות הדסה ועליית הנוער
גיזי פליישמן עמדה בראש קבוצת העבודה בברטיסלבה שבסלובקיה, שפעלה בימי השואה להצלת יהודים ולעצירת הגירושים אל מחנות המוות. היא סירבה להזדמנויות להימלט ונשארה עם בני עמה עד הסוף, וגורשה ונרצחה באושוויץ. זכרה לברכה כאישה שנתנה נפשה על אחיה.
מקור: תולדות השואה
מחלוצות ההתיישבות, ששני בניה, אפרים וצבי, נפלו במלחמת העצמאות. מתוך שכולה לא שקעה אלא קמה, ונעשתה מורה ומחנכת לילדי העולים בדרום, ׳אם הבנים׳ לרבים שאיבדה את בניה שלה. דמות של אבל שנהפך לנתינה, ושל אמונה שנשאה את השבר.
מקור: ׳אם הבנים׳; תולדות ההתיישבות
חנה הייתה אמו של הרבי מליובאוויטש ואשת הרב לוי יצחק שניאורסון, שהוגלה בידי השלטון הסובייטי בשל פעילותו למען היהדות. בגלות במרכז אסיה הכינה לו דיו מעשבי בר כדי שיוכל להמשיך לכתוב את חידושי תורתו, ותיעדה את חיי היהודים תחת הרדיפה. זכרונותיה נשמרו ופורסמו.
מקור: זכרונות הרבנית חנה
המשוררת זלדה שניאורסון-מישקובסקי, בת למשפחת אדמו״רי חב״ד, ששירתה הדתית פרשה גשר בין עולם האמונה לבין הקורא החילוני. ׳לכל איש יש שם׳ שלה נעשה נחלת האומה. אשה צנועה שישבה בירושלים, ומילותיה הפשוטות נשאו עולם שלם של קדושה וכיסופים.
מקור: שירי זלדה, ׳פנאי׳ ו׳הכרמל האי נראה׳
שרה הייתה אשתו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי לישראל, ואם לנשיא חיים הרצוג. היא הקדישה את חייה לארגוני רווחה וחסד לנשים ולמשפחות, וסייעה לרבים מן העולים והנזקקים. בית החולים על שמה בירושלים ממשיך את פועלה.
מקור: ביוגרפיה
הרבנית חיה מושקא הייתה בתו של הרבי הריי״צ ואשתו של הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מנדל שניאורסון. היא נודעה בצניעותה ובהסתירה עצמה מן העין הציבורית, ולא ביקשה לעמוד באור הזרקורים למרות מעמד בעלה. רשת מוסדות החינוך לבנות בית חיה מושקא נקראת על שמה.
מקור: תולדות חב״ד
רעייתו של הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך, מגדולי פוסקי הדור בירושלים. לאחר למעלה מחמישים שנות נישואין, בהספדהּ אמר עליה בעלהּ דבר נדיר: כי אין לו לבקש ממנה מחילה, שכן מעולם לא פגע בכבודהּ ולא הוציא מפיו מילה קשה כלפיה. ביתם היה בית של שלום ושל כבוד הדדי, וגדלותהּ בהצנע לכת.
מקור: עדות בני משפחת אוירבך; דברי ההספד של רשז״א
בתו של הצדיק רבי אריה לוין, ׳אבי האסירים׳, ורעייתו של מרן רבי יוסף שלום אלישיב. גידלה שנים עשר ילדים בדירה קטנה בת שני חדרים במאה שערים, בעודהּ נושׂאת בעוני ובקושי בשקט ובאמונה, כדי שבעלהּ יהגה בתורה יומם ולילה. בתהּ הבכורה היא הרבנית בתשבע קניבסקי, ואת מידת החסד ירשה מבית אביה.
מקור: תולדות רבי אריה לוין; ׳משפחה׳
רעייתו של מרן הראשון לציון רבי עובדיה יוסף, ובתו של החכם אברהם פתאל מחכמי ארם צובא (חלב). נישאה לו בשנת ה׳תש״ד וגידלה אחד עשר ילדים, חמישה מהם רבנים, ונשׂאה על שכמהּ את עול הבית והפרנסה כדי שבעלהּ יעמול בתורה ובכתיבת חיבוריו ויהיה לפוסק הדור לבני עדות המזרח. גדלותהּ עמדה, בצנעה, מאחורי גדלותו.
מקור: ׳מרן׳, תולדות רבי עובדיה יוסף, מאת יהודה אזולאי
מגדולי מלמדי התנ״ך בדור, שהחזירה את לימוד הפרשה עם פרשניה, רש״י ורמב״ן והראשונים, אל לב הבית היהודי בגיליונותיה השבועיים. לימדה אלפי תלמידים מכל החוגים, וביקשה שיכתבו על מצבתה רק ׳מורה׳.
מקור: גיליונות נחמה ליבוביץ
אשה ירושלמית שביתה היה פתוח לכל, ומדי שבת האכילה מאות אורחים, עניים, תלמידים ותועים, סביב שולחנה. שנים על שנים, בלא ליאות, קיימה את הכנסת האורחים כאברהם אבינו, ונודעה כ׳מלאך של ירושלים׳. חסד שאין לו קצה, שנעשה דרך חיים.
מקור: תולדות משפחת מכליס, ירושלים
בתו של הגרי״ש אלישיב ואשת הגר״ח קנייבסקי, שביתה בבני ברק היה פתוח לרבבות נשים שבאו לבקש עצה, ברכה ונחמה. נודעה בתפילותיה, בחסדה ובאהבתה לכל יהודי, ונחשבה לאם רוחנית לנשות דורה.
מקור: תולדות הרבנית קנייבסקי
ברכה כפח, ילידת תימן, הייתה אשתו של הרב יוסף קאפח מירושלים. במשך עשרות שנים ניהלה מפעל חסד עצום, האכילה והלבישה אלפי עניים ובפרט לקראת החגים, מביתה שבשכונת נחלאות. על מפעל חייה זכתה בפרס ישראל.
מקור: ביוגרפיה; נימוקי פרס ישראל
רוחמה שיין הייתה בתו של רבי יעקב יוסף הרמן, מחלוצי היהדות שומרת התורה באמריקה. בספרה הכל למען הבורא תיארה חיים של אמונה תמימה, הכנסת אורחים וחסד בבית שהפך למעוז תורה. סיפורה חיזק דורות של קוראים בדבקות ובשמחה במצוות.
מקור: הכל למען הבורא (All for the Boss)
רעייתו של הגאון רבי שניאור קוטלר, ראש ישיבת בית מדרש גבוה בלייקווד. בת לרבי אריה מלכיאל פרידמן, ובימי השואה נרצחו הוריה, והיא נדדה שנים דרך רוסיה, יפן ושנחאי עד שהגיעה אל הישיבה. עמדה לימין בעלהּ בענווה ובחסד, ונחשבה כ׳אם׳ של הישיבה הגדולה שבצפון אמריקה. נסתלקה בשנת ה׳תשע״ה.
מקור: הספדים ותולדות (׳מצב׳, ׳משפחה׳ 2015)
ילידת סגד שבהונגריה בשנת ה׳תרצ״ו, בת לרב העיר, ושׂרדה בילדותהּ את מחנה ברגן בלזן. מתוך אמונה שנצרפה בכבשן, נדרה שלא לתת לצורר ניצחון מאוחר בהתבוללות, וייסדה את תנועת ׳הנני׳ לקירוב יהודים רחוקים אל תורתם. בקולהּ הבוער עוררה רבבות לשוב אל שורשיהם. נסתלקה בשנת ה׳תשע״ו.
מקור: הספדים (2016)
בתו יחידתו של הגאון רבי יצחק הוטנר, ורעייתו של הגאון רבי יונתן דוד. ייסדה והנהיגה את סמינר בית יעקב הירושלמי, וחינכה דורות של בנות ישראל לתורה, למידות וליראת שמים, ברוח חינוך הבנות של תנועת ׳בית יעקב׳. גדלותהּ בהעמדת תלמידות ובהנחלת המסורה. נסתלקה בשנת ה׳תשפ״ג.
מקור: הספדים ותולדות (2023)