פִּתחו את התנ״ך בחיפוש אחר נשים, ותמצאו פרדוקס: הן כמעט תמיד עומדות מן הצד, ובכל זאת הן שמסובבות את העלילה. שרה שולחת, ואברהם שומע בקולה; רבקה מכריעה מי יישא את הברכה; מרים שומרת מרחוק על תיבת גומא, ובלעדיה אין מנהיג לישראל. המסורת אינה מציבה את האישה על הבמה ומקישה כפיים; היא נותנת בידה את חוט השְּׁתי שעליו נטווה הכול.
׳כל כבודה בת מלך פנימה׳ (תהלים מה, יד) אינו פסוק של הצנעה מביכה אלא של סדר עולם: המקום שבו מתרחשים הדברים החשובים באמת הוא הפְּנים, הבית, הלב. חז״ל לימדו שבינה יתרה ניתנה באישה מבאיש (נדה מה ע״ב), ושברכת הבית תלויה בה (בבא מציעא נט ע״א: ׳לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו׳). אין כאן נחיתוּת שמבקשים לפצות עליה, אלא סוג אחר של גדוּלה, שקטה ומכרעת.
שבע נביאות מנתה הגמרא: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר (מגילה יד ע״א) — ולא כחריגות אלא כחוליות בשרשרת. דבורה שפטה את ישראל תחת התומר; חולדה השיבה למלך יאשיהו כשנביאי הדור עודם חיים; ברוריה, אשת רבי מאיר, שנתה שלוש מאות הלכות ביום אחד (פסחים סב ע״ב). התורה מעולם לא הייתה זרה לאישה; היא נלמדה בבית, הועברה מאם לבת, ונשמרה בחיקהּ.
פרק ׳אשת חיל׳ (משלי לא) אינו שיר לעקרת בית בלבד; המסורת מוסרת שאותם דברים לימדה בת שבע את שלמה בנה (סנהדרין ע ע״ב), אם המוכיחה את המלך. וכך נבנה הבית היהודי: על אישה שידיה בכל, שפיה פתוח בחכמה, שנרהּ אינו כבה בלילה. הצניעות אינה מחיקה — היא מסגרת שבתוכה הדמות מאירה חזק יותר.
ולאורך גלות ארוכה, כשעם ישראל נרדף בלא סיבה, נשאו הנשים את המשא הכפול: יולדות מזרע יהודי אף בעמק הבכא, ומחזיקות את חוט הערבוּת והחסד. חנה ושבעת בניה מסרו נפשם על קידוש השם (גיטין נז ע״ב); דוֹנה גרציה נשיא הצילה אלפי אנוסים ובנתה מחדש את טבריה; אמותיהם של בעלי התוספות ישבו ולמדו. את אלה אין למדוד באמות מידה שאולות; הן נמדדות באמת המידה של עצמן — ׳רבות בנות עשו חיל, ואַתְּ עלית על כֻּלנה׳ (משלי לא, כט).
סיפורן של נשות ישראל אינו סיפור של מרד אלא של נשיאה: נשיאת הבית, נשיאת הדורות, נשיאת האמונה כשהגברים נופלים. מחוה, ׳אם כל חי׳ (בראשית ג, כ), ועד צדקניות הדורות האחרונים — קו אחד מתוח, שקט ואיתן. הכבוד, כדברי דוד המלך, פנימה; אך דווקא משם, מבפנים, יוצא האור שמאיר את הכול.
האישה הראשונה, שאדם קרא שמה ׳חוה, כי היא הייתה אם כל חי׳ (בראשית ג, כ). המדרש מוסר שנבראה מצלעו של אדם ולא מראשו ולא מרגלו, לומר שתהא לצידו — לא מעליו ולא תחתיו. חז״ל דרשו שבינה יתרה ניתנה בה. אף שנתפתתה בגן, בה נפתחה שרשרת כל הדורות: כל אם בישראל היא בת חוה, וכל לידה היא המשך מעשה בראשית. שמה עצמו הוא הכרזה שהחיים ממשיכים דרך האישה.
מקור: בראשית ב, כב; ג, כ
אם האומה. חז״ל אמרו ש׳יסכה׳ היא שרה, ׳שסוכה ברוח הקודש׳ (מגילה יד ע״א), ומנוה בין שבע הנביאות. גדולה הייתה בנבואה מאברהם, עד שאמר לו הקב״ה ׳כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה׳ (בראשית כא, יב). פתחה אוהלה לאורחים וקירבה נשים לאמונה (׳ואת הנפש אשר עשו׳), והעמידה את יצחק לבדו כזרע האומה. מיתתה בת מאה עשרים ושבע נמנית — כל שנותיה שוות לטובה.
מקור: בראשית כא, יב; כג, א; מגילה יד ע״א
אשת יצחק, שהמסורת מציירתה כנביע של חסד: בבאר השקתה את העבד ואת עשרת גמליו, וזה היה הסימן שנבחרה (בראשית כד). כשהתרוצצו הבנים בבטנה ׳הלכה לדרוש את ה׳׳ (בראשית כה, כב) — לבית מדרשם של שם ועבר, לפי חז״ל. היא זו שראתה נכוחה מי מן הבנים ראוי לברכה, והכריעה בשעה שיצחק לא ראה. בשקט, בלא מריבה, כיוונה את גלגל התולדות אל יעקב.
מקור: בראשית כד; כה, כב
אשת יעקב האהובה, שנודעה במידת הוותרנוּת: מסרה לאחותה לאה את הסימנים כדי שלא תתבייש תחת החופה (מגילה יג ע״ב), ובכך ויתרה על נישואיה שלה. על כן, אומר המדרש, כשביקשו האבות רחמים על הגלות נענה הקב״ה דווקא לדמעות רחל — ׳קול ברמה נשמע... רחל מבכה על בניה׳ (ירמיהו לא, יד). קברהּ בדרך אפרת נעשה מקום תפילה לדורות, אם הממתינה לבניה בשובם.
מקור: בראשית כט–ל; לה, יט; מגילה יג ע״ב; ירמיהו לא, יד
אשת יעקב ואם רוב השבטים. חז״ל מלמדים שהיא הראשונה שהודתה לה׳ בפה מלא: בלידת יהודה אמרה ׳הפעם אודה את ה׳׳ (בראשית כט, לה), ׳מיום שברא הקב״ה את עולמו לא היה אדם שהודהו עד שבאתה לאה׳ (ברכות ז ע״ב). תפילותיה ודמעותיה שינו את גורלה, ומבטנה יצאו יהודה — מלכות ומשיח, ולוי — כהונה ותורה. הצנועה שביקשה אהבה, זכתה להיטמן לצד יעקב במערת המכפלה.
מקור: בראשית כט, לא–לה; ברכות ז ע״ב
נמנתה ביורדי מצרים (בראשית מו, יז) ושוב ביוצאים ממנה כעבור מאתיים ועשר שנים (במדבר כו, מו) — מכאן שהאריכה ימים כמעט מעל דרך הטבע. המסורת מוסרת שהיא זו שבישרה בעדינות ליעקב שיוסף חי. בשעת הגאולה זיהתה את משה כגואל האמת, ובזכות זיכרונה מצא משה את ארון יוסף להעלותו ממצרים (סוטה יג ע״א). דמות של זיכרון חי, המחברת דור לדור.
מקור: בראשית מו, יז; במדבר כו, מו; סוטה יג ע״א
אם משה, אהרן ומרים, שנולדה — לפי המסורת — ׳בין החומות׳ בכניסה למצרים, והשלימה את מניין שבעים הנפש (בבא בתרא קכג ע״א). בגזירת פרעה להשליך כל הבן היאורה, לא נכנעה: הצפינה את בנה שלושה חודשים, ואז מסרה אותו לתיבה מתוך ביטחון בה׳. כמיילדת (שפרה) סירבה להמית את הילודים, ׳ותחיין את הילדים׳ (שמות א, יז). אם שבזכות אמונתה השקטה קם גואל ישראל.
מקור: שמות ב, א–י; ו, כ; בבא בתרא קכג ע״א
אחות משה ואהרן, שכבר בילדותה ניבאה שאמה תלד את גואל ישראל. היא ששמרה על התיבה ביאור והשיבה את משה לחיק אם עבריה. ביציאת מצרים ׳ותקח מרים הנביאה... את התֹף בידה׳ (שמות טו, כ), והנשים יצאו אחריה בשירה. בזכותה ליווה את ישראל ׳באר מרים׳ בכל המדבר, ובמותה פסקו המים (תענית ט ע״א). כמיילדת (פועה) הצילה ילדים; דמות של חסד, נבואה ואחריות.
מקור: שמות טו, כ; מגילה יד ע״א; תענית ט ע״א
המיילדות העבריות ש׳לא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים׳ (שמות א, יז) — מעשה של סירוב מצפוני מוקדם, מתוך יראת שמים ולא מתוך אידאולוגיה. חז״ל מזהים אותן עם יוכבד ומרים (סוטה יא ע״ב): שפרה — שמשפרת את הוולד, פועה — שמפייסת ומרגיעה אותו. בשכר יראתן ׳ויעש להם בתים׳: בתי כהונה, לויה ומלכות. הן מלמדות שהצלת נפש אחת קודמת לכל צו של שלטון.
מקור: שמות א, טו–כא; סוטה יא ע״ב
מחלה, נועה, חגלה, מלכה ותרצה, שאביהן מת בלא בנים. הן ניגשו למשה ולכל העדה וטענו בכבוד: ׳למה יִגרע שם אבינו... תנה לנו אֲחֻזה׳ (במדבר כז, ד). לא מרד, אלא בקשת צדק מתוך אהבת הארץ. חז״ל שיבחון: ׳חכמניות היו, דרשניות היו, צדקניות היו׳ (בבא בתרא קיט ע״ב), ואף משה הביא משפטן לפני ה׳, ונפסקה הלכה כמותן. מכאן נלמדו דיני נחלת הבת.
מקור: במדבר כז, א–יא; בבא בתרא קיט ע״ב
׳אשת לפידות׳, ששפטה את ישראל בימי השופטים תחת תומר בהר אפרים (שופטים ד, ה), והעם עלה אליה למשפט. אחת משבע הנביאות (מגילה יד ע״א). היא קראה לברק בן אבינועם לצאת למלחמת סיסרא, וכשהיסס נלוותה אליו. שירת דבורה (שופטים ה) היא מִשׂיאי השירה במקרא, שיר הודיה על הניצחון וקינה על צער העם. מנהיגה שפעלה בשעת חירום, בענווה ובכוח נבואה, בלא לבקש שררה לעצמה.
מקור: שופטים ד–ה; מגילה יד ע״א
אשת חבר הקיני, שבביתה מצא מפלט סיסרא הבורח מן הקרב. בגבורה שקטה הרגה את המצביא הצורר בעודו ישן, והצילה את ישראל. עליה נאמר בשירת דבורה ׳תבורך מנשים יעל... מנשים באוהל תבורך׳ (שופטים ה, כד). חז״ל דנו בעומק מסירותה ובכוונתה הטהורה לשם שמים (נזיר כג ע״ב). לא סמל של מרד, אלא אישה שבשעת סכנה לעמה פעלה באומץ ובנחישות, וזכתה לברכת הנביאה.
מקור: שופטים ד, יז–כב; ה, כד; נזיר כג ע״ב
שנדבקה בחמותה נעמי בלשון שנעשתה סמל הגירוּת: ׳עמך עמי ואלהיך אלהי׳ (רות א, טז). מתוך עוני ליקטה בשדה בועז, ובצניעותה ובחסדה זכתה להיכנס לכלל ישראל. חז״ל מונים אותה כאם המלכות: מנישואיה לבועז נולד עובד, אבי ישי, אבי דוד (רות ד), ומזרעה עתיד לצאת מלך המשיח. מגילה שלמה, כולה חסד, נקראת בשבועות על שמה. גיורת שהחסד היה דרכה, ומן החסד צמחה המלכות.
מקור: רות א, טז; ד, יג–כב
אשת אלקנה, שהתפללה שנים על עקרותה. במשכן שילה שפכה שיחה בלחש, ׳רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע׳ (שמואל א, א) — ומכאן למדו חז״ל עיקרים בתפילת העמידה: בלחש, בכוונה, מתוך הלב (ברכות לא ע״א). כשנולד שמואל, קיימה את נדרהּ ומסרה אותו לעבודת ה׳. שירת ההודיה שלה, ׳עלץ לבי בה׳׳ (שמואל א, ב), היא אבן יסוד באמונה. אם שלימדה את ישראל כיצד מתפללים.
מקור: שמואל א, א–ב; ברכות לא ע״א
אשת נבל הכרמלי, שבחכמתה ובנועם דבריה מנעה מדוד לשפוך דם נקי בשעת כעסו (שמואל א, כה). היא יצאה לקראתו במנחה ובדברי טעם, השיבה את חמתו, עד שברכהּ דוד: ׳ברוך טעמך׳. חז״ל מונים אותה בין שבע הנביאות (מגילה יד ע״א), ואף רואים בדבריה רמז נבואי שדוד עתיד למלוך. לאחר מות נבל נשאהּ דוד. דמות של תבונה מיישבת, שעוצרת אסון בכוח המילה השקולה.
מקור: שמואל א, כה; מגילה יד ע״א
אם שלמה המלך. המסורת מוסרת שפרק ׳אשת חיל׳ וראש משלי לא — ׳דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו׳ — הם המוסר שלימדה בת שבע את בנה שלמה, אם המוכיחה את המלך שלא יטה לבו (סנהדרין ע ע״ב). מתוך פרשה קשה עלתה אם המלכות, שהעמידה את בונה בית המקדש ואת חכם מכל אדם. דמות שממנה שרים בישראל בכל ליל שבת את שבח האישה.
מקור: משלי לא; סנהדרין ע ע״ב
ששלח אליה יואב בן צרויה כדי לרכך את לב דוד להשיב את אבשלום בנו. במשל שנון על שני בניה הריבים הציגה לפני המלך את מצוקת המשפחה, עד שהכריע לרחמים (שמואל ב, יד). המקרא קורא לה ׳אשה חכמה׳, שכוחה בבינתה ובלשונה. שמהּ לא נזכר, אך משמר הכתוב את דמותה כמופת לתבונה נשית המשמשת שלום, בבית המלך ובעם.
מקור: שמואל ב, יד, ב–כ
׳אשה גדולה׳ (מלכים ב, ד), שהכירה בקדושת אלישע הנביא והקימה לו עלייה קטנה בביתה כדי שיתאכסן בעוברו. בזכות הכנסת האורחים והצניעות שלה בירכהּ הנביא בבן; ולימים, כשמת הילד פתאום, רצה אל הנביא באמונה איתנה עד שהחייהו. חז״ל למדו מפרשתה בשבח מכבדי תלמידי חכמים ובכוח הכנסת האורחים. דמות של נדיבות שקטה, אמונה איתנה, וכבוד לתורה ולנושאיה.
מקור: מלכים ב, ד, ח–לז
אליה שלח המלך יאשיהו את שריו כשנמצא ספר התורה בבית המקדש, לדרוש את דבר ה׳ (מלכים ב, כב). היא ניבאה על הפורענות הקרֵבה, אך גם על כך שיאשיהו הצדיק ייאסף בשלום. אחת משבע הנביאות (מגילה יד ע״א). חז״ל תמהו מדוע פנו אליה ולא לירמיהו בן דורה, ותירצו שהנשים רחמניות, וקיוו שתבקש עליהם רחמים (מגילה יד ע״ב). נביאה שדברהּ הישיר מלך אל התשובה.
מקור: מלכים ב, כב, יד–כ; מגילה יד ע״ב
המסורת מונה אותה אחרונה בשבע הנביאות (מגילה יד ע״א). יתומה שגדלה בבית מרדכי, נלקחה לארמון אחשוורוש, ובשעת גזירת המן סיכנה את נפשה: ׳וכאשר אבדתי אבדתי׳ (אסתר ד, טז). ביקשה שיצומו עליה שלושה ימים, ובאה אל המלך; חז״ל דרשו ׳ותלבש אסתר מלכות׳ — שלבשתה רוח הקודש (מגילה טו ע״א). בזכות אומץ לבה השקט נהפך הגורל, וקבעה לדורות את ימי הפורים ואת המגילה הקרויה בשמה.
מקור: מגילת אסתר ד, טז; מגילה יד ע״א; טו ע״א
בימי הגזרות על התורה נתבעו להשתחוות לצלם. אחד אחד סירבו הבנים, כל אחד מביא פסוק מן התורה — ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, ׳לא יהיה לך׳ — ונהרגו על קידוש השם. האם עמדה מנשקת כל אחד ואומרת: לכו ואמרו לאברהם אביכם, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה (גיטין נז ע״ב). לבסוף מסרה גם את נפשה. דמות אם שאמונתה חזקה מן המוות, סמל למסירות הנפש היהודית לאורך הדורות.
מקור: גיטין נז ע״ב
בת רבי חנניה בן תרדיון ואשת רבי מאיר, מן הנשים הבודדות שדבריה בהלכה נשמרו בתלמוד. אמרו עליה שלמדה שלוש מאות הלכות ביום אחד משלוש מאות חכמים (פסחים סב ע״ב). כשהתפלל רבי מאיר שימותו הפושעים המצֵרים לו, הוכיחתו ברוריה מן הפסוק ׳יִתַּמוּ חטאים׳ — חטאים ולא חוטאים, שיתמו העוונות ולא בעליהם (ברכות י ע״א). דמות של תורה, חדות שכל ורחמים, שדבריה נלמדים עד היום.
מקור: פסחים סב ע״ב; ברכות י ע״א
יוכבד, מרים ורחל, שגדלו בבית שכולו תורה בעיר טרוּאה שבצרפת (המאה ה-11). בדור שבו למדנות נשית לא הייתה מצויה, הן נודעו כבקיאות ויראות שמים. גדולתן ניכרת בעיקר בפירותיהן: הן היו אמותיהם של גדולי בעלי התוספות, ובהם רבנו תם והרשב״ם, מגדולי מפרשי התלמוד, שהמשיכו והרחיבו את מפעל אביהן. שרשרת של מסירת תורה שעברה דרך הבית, מן הסב אל הנכדים דרך האם.
מקור: מסורת בעלי התוספות (אמותיהם של רבנו תם, הרשב״ם והריב״ם)
מנשות הממון הגדולות של דורה (המאה ה-16), שנולדה למשפחת אנוסים בפורטוגל ושבה בגלוי ליהדותה. בכוח קשריה וממונה הקימה רשת הצלה חשאית שהבריחה מאות ואלפי אנוסים מאימת האינקוויזיציה אל ארצות מקלט. תמכה בתלמידי חכמים ובהדפסת ספרי קודש, ופעלה לחידוש היישוב היהודי בטבריה שקיבלה בחכירה. אשה שהעמידה את עושרה ומעמדה כולו לשירות הצלת אחיה וקיום התורה בעת צרה.
מקור: היסטוריה: מאנוסי פורטוגל; מפעל הצלת האנוסים ויישוב טבריה (מאה 16)
חנה רחל ורברמכר (המאה ה-19), דמות יוצאת דופן בעולם החסידות במזרח אירופה. מנעוריה נודעה בהתמדתה בתורה ובתפילה ובדבקותה, עד שחסידים נהרו לשמוע את דבריה ולבקש את ברכתה, דבר נדיר לאשה. גדולי הצדיקים נחלקו כיצד להתייחס לתופעה, ובסופו של דבר עלתה לארץ ישראל, שם המשיכה בעבודת ה׳ עד יומה האחרון בירושלים. סמל של להט רוחני נשי בתוך גבולות המסורת — לא מרד, אלא דבקות יתרה.
מקור: מסורת חסידית: חנה רחל ורברמכר, ׳הבתולה מלודמיר׳ (מאה 19, ווהלין וירושלים)