יצחק אבינו
יצחק הוא האב השקט שבין השלושה, וגם המסתורי שבהם. הוא נולד לאברהם ושרה בזקנתם, אחרי שנים של ציפייה, והיה הראשון שנימול לשמונה ימים כמצוות ה׳ (בראשית כא). עצם קיומו היה נס, ׳כי ביצחק ייקרא לך זרע׳, המשך הברית תלוי בו.
חייו נחתמו בילדותו ברגע העקידה. יצחק לא היה ילד קטן אלא בחור, והלך עם אביו אל ההר מתוך הסכמה מלאה, ׳וילכו שניהם יחדיו׳ (בראשית כב). מי שנעקד על המזבח מרצונו נשא בקרבו כל חייו את מידת הגבורה והמסירות, ולכן הוא סמל הדין והיראה מול חסד אביו.
את אשתו לא בחר לבדו: אליעזר עבד אברהם נשלח למצוא לו רעיה, ובמעשה חסד ליד הבאר התגלתה רבקה (בראשית כד). יצחק הכניסה אל אוהל אמו, ׳ויאהבה וינחם אחרי אמו׳, והמשיך את שושלת החסד של בית אברהם.
יצחק הוא היחיד מן האבות שלא יצא מעולם מארץ כנען. בעת רעב ציווה עליו ה׳ שלא לרדת מצרימה (בראשית כו). הוא חפר מחדש את בארות אביו שסתמום פלישתים, ולא נלחם על שמן, אלא חפר וקרא בשם ה׳ במקום חדש. גבורה שבסבלנות, לא שבכיבוש.
בזקנתו, עיוור, ביקש לברך את עשיו, אך רבקה ויעקב הפנו את הברכה אל הראוי לה (בראשית כז). גם כשנודע לו הדבר, אישר יצחק: ׳גם ברוך יהיה׳, כי הכיר שכך רצון שמים.
יצחק מלמד שיש גבורה שקטה: להישאר, להעמיק, לחפור מחדש את בארות האבות במקום לחפש חדשות. עד היום אנו קוראים לה׳ ׳אלוקי יצחק׳, ומזכירים את זכות העקידה בכל תפילה.
מקורות: בראשית כא; בראשית כב; בראשית כד; בראשית כו; בראשית כז