יצחק אבינו
יצחק אבינו הוא השקט שבין שתי סערות. בין אברהם, שיצא ממקומו ושבר את פסלי העולם, ובין יעקב, שנאבק עם מלאכים ובנה שנים עשר שבטים, עומד יצחק, האב שכמעט אינו זז ממקומו. הוא נולד בנס לאם זקנה, נעקד על גבי מזבח, ומעולם לא יצא מן הארץ.
התורה מספרת עליו מעט, ודווקא בזה סודו. יצחק חופר בארות, אותן בארות שחפר אביו וסתמו הפלשתים, והוא חוזר וחופר אותן ונותן להן את שמותיהן הישנים (בראשית כו). זו עבודתו: לא לחדש אלא לקיים, לא לפרוץ אלא להעמיק, לשמור שהמעיין שגילה אברהם לא ייסתם.
המסורת מכנה את מידתו ׳גבורה׳ ו׳פחד׳, ׳ופחד יצחק היה לי׳ (בראשית לא, מב). אין זו חולשה אלא ריסון, כוח שמופנה פנימה. יצחק הוא האב של היראה, של הדין, של הגבול, ובלעדיו לא היה החסד של אברהם יכול להחזיק צורה בעולם.
מה לומדים ממנו? שיש גבורה שאין בה רעש. לא כל דור נקרא לשבור פסלים או להיאבק עם מלאכים, יש דורות שכל תפקידם לחפור מחדש בארות ישנות, לשמור על מה שנמסר. יצחק מלמד שהנאמנות השקטה, ההעמקה במקום, היא עצמה עמוד שאי אפשר בלעדיו.