רבקה אמנו
רבקה אמנו הייתה נערה ליד הבאר, ובחסד אחד הכריעה את גורל האומה. כשעבד אברהם ביקש מים, היא לא רק השקתה אותו אלא רצה והשקתה גם את עשרת גמליו, מעשה של טורח עצום שגילה לב שאין לו גבול. שם, בבאר, נבחרה להיות אם.
אבל רבקה לא הייתה רק חסד. היא הייתה גם האם שראתה בבירור מה ששאר הבית לא ראה. היא הבחינה בין יעקב לעשו עוד ברחמה, הבינה שהברכה חייבת לעבור ליעקב, וכשיצחק כמעט טעה, פעלה, גם במחיר של פרידה מבנה האהוב שנאלץ לברוח.
כאן טמון קושי שהמסורת אינה מחליקה: אישה שרימתה, לכאורה, את בעלה העיוור. אך המפרשים מלמדים שרבקה נשאה נבואה משלה (׳ויאמר ה׳ לה׳, בראשית כה, כג), וידעה מה שיצחק לא ידע. גדולתה הייתה בעוז לפעול על פי האמת שראתה, גם כשהמחיר האישי היה קריעת לבה.
מה לומדים ממנה? שחסד ותבונה אינם שני דברים נפרדים, אלא שני צדדים של אותה גדולה. רבקה השקתה גמלים בלב פתוח, ובאותו לב ראתה את עתיד האומה בבהירות אכזרית. לפעמים האהבה הגדולה ביותר של אם היא דווקא ההכרעה הקשה שהיא לוקחת על עצמה, לבדה.