משה רבינו
משה רבנו הוא האיש שהקב״ה עצמו קרא לו ׳עניו מכל האדם אשר על פני האדמה׳ (במדבר יב, ג), ובאותו פה הוציא עם שלם מעבדות. הגדול שבנביאים, מוסר התורה, מנהיג היציאה ממצרים, וגם הרועה שסירב בתחילה ואמר ׳שלח נא ביד תשלח׳ (שמות ד, יג). גדולתו ראשיתה בהיסוס.
התורה אינה מסתירה את מאבקיו. הוא הכה את המצרי, ברח, ריב עם עמו במדבר, ובמי מריבה הכה בסלע במקום לדבר אליו, וכמעט על מדרגה דקה זו נמנע ממנו להיכנס לארץ. דווקא הכנות הזאת מלמדת: אין מנהיג בלי כשלון, והגדולה נמדדת לא בהיעדר מכשול אלא באחריות שנוטלים עליו.
מה שייחד את משה מכל נביא אחר הוא הקִרבה: ׳ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו׳ (שמות לג, יא). ובכל הגובה הזה, ענווה מוחלטת. הוא לא ביקש דבר לעצמו, התחנן על העם גם אחרי שחטא, ואמר לקב״ה ׳מחני נא מספרך׳ (שמות לב, לב), מוכן להימחות כדי שעמו יינצל.
מה לומדים ממנו? שהגדולה האמיתית והענווה אינן סותרות אלא כרוכות. משה הביא תורה משמים ונשאר קטן בעיני עצמו, נאבק עם עמו ומעולם לא נטש אותו, ובמות נקבר במקום שאיש אינו יודע, כדי שלא יהפכו את קברו לפולחן. הצדיק מורה תמיד אל מעלה ממנו, לא אל עצמו.