משה רבינו
בשעה שפרעה גזר להטביע כל בן זכר, נולד במצרים תינוק לעמרם וליוכבד משבט לוי. שלושה חודשים הסתירה אותו אמו, ואז נתנה אותו בתיבה על היאור, ובת פרעה משתה אותו מן המים וקראה שמו משה (שמות ב). כך גדל גואל ישראל דווקא בארמון המשעבד, בין שני עולמות.
כשגדל יצא אל אחיו וראה בסבלותם. הכה מצרי שהכה עברי, ולמחרת, כשראה שני עברים ניצים, הבין שהדבר נודע, וברח למדין. שם, ליד הבאר, הגן על בנות יתרו מפני הרועים, ונשא את ציפורה. רועה צאן היה, עד שהובילו הצאן אל הר האלוקים.
ליד הסנה הבוער שאיננו אֻכּל נגלה אליו ה׳ ושלחו להוציא את ישראל (שמות ג). משה מיאן שוב ושוב, ׳מי אנכי׳, מרוב ענווה וכבדות פה, עד שקיבל את השליחות הגדולה בתולדות האדם, ואהרן אחיו ניתן לו לפה.
בעשר המכות שבר ה׳ את גאוות מצרים, ובקריעת ים סוף (שמות יד) הוציא אומה של עבדים אל החירות. לא בחרב אנושית נעשתה הגאולה אלא ביד ה׳, ומשה לימד שגאולה אמת אינה רק שבירת כבלים אלא כניסה תחת עול שמים.
בסיני עלה אל הערפל וקיבל את התורה לכל הדורות (שמות יט-כ), ארבעים יום וארבעים לילה בלי לחם, פנים אל פנים, מדרגת נבואה שלא קמה כמותה.
ואז בא המשבר: חטא העגל. משה שבר את הלוחות, אך מיד עמד בפרץ והתחנן על עמו: ׳ואם אין, מחני נא מספרך׳ (שמות לב), ועלה שוב והוריד לוחות שניים ואת שלוש עשרה מידות הרחמים (שמות לד). כך לימד שגדולת מנהיג נמדדת בנכונותו למסור נפשו על הנכשלים. שנים אחר כך, במי מריבה, נענש שלא ייכנס לארץ (במדבר כ), הקפדה על גדול כמותו.
ענוותן מכל אדם אשר על פני האדמה (במדבר יב, ג), הנהיג את העם ארבעים שנה במדבר ונשא אותו כאומן את היונק. על הר נבו ראה את הארץ ולא נכנס אליה, ׳ולא קם נביא עוד בישראל כמשה׳ (דברים לד, י). כל יהודי הלומד תורה הוא תלמידו, ותורתנו נקראת על שמו: תורת משה.
מקורות: שמות ב; שמות ג; שמות יד; שמות יט; שמות כ; שמות לב; שמות לד; במדבר יב, ג; במדבר כ; דברים לד, י