רבי אברהם אבן עזרא
בשנת חייו החמישים קם אברהם אבן עזרא מטודלה שבספרד ויצא לדרך שלא תיגמר עוד. האלמוחדים עלו על ספרד המוסלמית, גן העדן של תור הזהב היהודי עמד להיחרב, והחכם שידע הכול, דקדוק, שירה, מתמטיקה, אסטרונומיה ופרשנות, נטל את כל אוצר ספרד על גבו ונדד: איטליה, רומא, לוקא, מנטובה, פרובנס, צרפת, ועד לונדון שבאנגליה. בכל עיר שבה עצר הותיר אחריו ספר.
זו גדולתו: אבן עזרא היה הגשר החי בין שתי היהדויות. חכמת ספרד, הדקדוק המדעי של חיוג׳ ואבן ג׳נאח, הפילוסופיה ומדעי הטבע, נכתבה בערבית ונשארה סגורה בפני יהדות אשכנז וצרפת. אבן עזרא תרגם אותה לעברית והביא אותה בעצמו, מעיר לעיר, אל הקהילות שמעולם לא פגשו אותה. ברואן שבצרפת ישב עם רבנו תם, נכדו של רש״י, שני עולמות שנפגשו בזכות נודד אחד.
בפירושו לתורה, הקצר והחריף שנדפס לצד רש״י ברוב החומשים, ביקש את הפשט בלבד, גם כשאינו נוח. הוא רמז ברמזים דקים (׳סוד השנים עשר׳) לשאלות שאיש לא העז לשאול, ולימד לקרוא את הכתוב בעיניים פקוחות בלי לוותר על יראת השמים. הרמב״ם, שהעריצו, ציווה על בנו ללמוד פרשנות מקרא רק מאבן עזרא.
ולצד כל זה, עוני. אבן עזרא היה עני מרוד כל ימיו והתבדח על מזלו הרע במרירות מזהירה: אם אהיה סוחר בנרות, לא יחשך השמש עד יום מותי. בנו יצחק המיר את דתו באונס, והדבר שבר את לבו. הנה מה שאפשר ללמוד ממנו: אדם יכול לאבד את ארצו, את פרנסתו ואפילו את בנו, ועדיין לשאת על גבו תרבות שלמה ולהנחילה לדורות. הגלות לקחה ממנו הכול חוץ מן התורה והחכמה, ואת אלה פיזר בכל מקום שדרכה בו רגלו.