הגאון מווילנה
הגאון מווילנה, רבי אליהו, הוא ההר שכל תלמיד חכם מודד עצמו מולו. בקיא בכל התורה כולה, מן המקרא ועד הקבלה, מן ההלכה ועד המתמטיקה והדקדוק, ישב בהתבודדות ובעמל עצום, וכמעט לא יצא מד׳ אמותיו של לימוד. סיפרו שלא בזבז רגע, וששקד על התורה בלילות בלי שינה, כאילו כל דקה היא נצח.
גדולתו הייתה בטוהר השיטה. הגר״א ביקש את האמת הצלולה של המקורות, תיקן גרסאות, חתר אל הפשט העמוק, והחזיר ללימוד דיוק שאין בו פשרה. הוא לא ייסד תנועה ולא כתב חיבור אחד גדול, אלא הותיר הערות, ביאורים וכיוון, שהעמידו את עולם הישיבות הליטאי כולו, מוולוז׳ין ואילך.
וכאן נקודה שהמסורת אינה מעלימה: הגר״א עמד בראש המתנגדים לחסידות בראשיתה, מתוך חשש כן לדרך הלימוד ולמסורת. זו לא הייתה שנאה אלא מאבק על נפש האומה כפי שהבין אותה, ומחלוקת לשם שמים בין שני ענקים, הגר״א והבעש״ט ותלמידיו, שכל אחד ביקש את קרבת ה׳ בדרכו.
מה לומדים ממנו? שהעמל בתורה הוא עצמו עבודת קודש, ושדיוק ואמת אינם קרירות אלא אהבה. הגר״א מלמד שאדם יכול להקדיש חיים שלמים לבירור האמת ולהעמיד בכך דורות, ושגם מחלוקת גדולה, כשהיא לשם שמים, היא חלק מחיוניותה של המסורת, לא סתירה לה.