גדליהו בן אחיקם
בשנת ג׳של״ט, חודשיים בלבד אחרי שעלה הבית הראשון באש, כשרוב העם כבר צעד בשיירות הגולים לבבל, נשארה בארץ שארית דלה של כורמים ואיכרים. עליהם הפקיד נבוזראדן, שר הטבחים של נבוכדנאצר, איש אחד: גדליהו בן אחיקם (מלכים ב כה, כב). והנה, דווקא בימים הנוראים, בין ראש השנה ליום הכיפורים, כבתה גם הגחלת האחרונה הזאת, ועל כך אנו מתענים עד היום בג׳ בתשרי.
גדליהו לא צמח מן האין. אביו אחיקם, ולפניו סבו שפן הסופר, היו ממשפחת השרים יראי השמים בחצר יאשיהו המלך (מלכים ב כב). אחיקם הוא שהגן על ירמיהו הנביא והצילו ממוות (ירמיהו כו, כד). מבית כזה בא גדליהו, ולכן בטחו בו גם הבבלים וגם הנביא, ומסרו בידו את שארית האומה.
ממצפה שבנחלת בנימין קרא גדליהו לפליטים שנסו למואב, לעמון ולאדום לשוב הביתה. דברו היה דבר של תקווה שקטה: ׳אל תיראו מעבוד את הכשדים, שבו בארץ ועבדו את מלך בבל וייטב לכם׳ (ירמיהו מ, ט). והם שבו, ואספו יין וקיץ הרבה מאוד (מ, יב). בתוך החושך שאחרי החורבן הדליק גדליהו נר קטן של התחלה מחדש.
וכאן נשברת התקווה. יוחנן בן קרח בא בסתר והזהיר: בעליס מלך בני עמון שלח את ישמעאל בן נתניה, מזרע המלוכה, להרגך. יוחנן אף ביקש רשות להקדים ולהכות את ישמעאל בשקט, וגדליהו סירב: ׳שקר אתה דובר אל ישמעאל׳ (ירמיהו מ, יג-טז). לא רצה להאמין ברע על יהודי. בחודש השביעי בא ישמעאל בעשרה אנשים, אכל אתו לחם על שולחנו, וקם ורצח אותו, ואת היהודים ואת חיל הכשדים אשר עמו, ואף שמונים עולי רגל תמימים שבאו אל מקום המקדש (ירמיהו מא).
אחרי הרצח נתפסה השארית באימה שהבבלים יבואו לנקום. וכנגד נבואת ירמיהו המפורשת ׳לא תבואו מצרים׳, ירדו יוחנן בן קרח והעם מצרימה, וגררו אתם בעל כורחו את ירמיהו הנביא עצמו (ירמיהו מב-מג). כך, במו ידינו, נסתם הגולל על ההתיישבות היהודית בארץ אחרי חורבן ראשון.
מדוע קבעו חז״ל צום למות אדם אחד, לצד הצומות על החורבן עצמו? כי ׳שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו׳ (ראש השנה יח ע״ב). צום גדליה, הנחבא בתוך עשרת ימי תשובה, אינו רק אבל על מנהיג, אלא אזעקה: כשיהודי מרים יד על יהודי, נחרב מקדש בזעיר אנפין. וגם תומו הגדול של גדליהו, שסירב לחשוד, מלמד שיש אמון שמחירו כבד, ושהזהירות אינה חטא. עד היום, בכל שנה, כשאנו מתענים בג׳ בתשרי, אנו נזכרים שגאולה יכולה להתחיל בנר קטן, ושבשנאת חינם היא כבה.
מקורות: מלכים ב כה, כב-כו; ירמיהו מ-מג; ירמיהו כו, כד; זכריה ז, ה; ראש השנה יח ע״ב