עבר
עֵבר הוא נכדו של שם, ומי שנתן, לפי המסורת, את שמו לעברים, ל׳עברי׳. אברהם נקרא ׳העברי׳ (בראשית יד, יג), ודרשו חכמים: כל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד (בראשית רבה). השם עצמו מכריז על עמדה, לעמוד בצד אחד גם כשכל העולם בצד השני.
עבר עומד לצד סבו שם כראש ׳בית מדרשו של שם ועבר׳, מקום שבו נשמרה ידיעת האל בדור של פיזור ושכחה. בשמו כבר גלומה תמצית הדרך היהודית שתבוא: לא ללכת עם הזרם מפני שהוא הזרם.
המסורת קושרת אליו גם את דור הפלגה: בימיו נפלגה הארץ (בראשית י, כה), האנושות התפצלה לשבעים לשון ולשבעים אומה. עבר עמד בצומת הזה, כשהעולם מתפורר לרסיסים של גאווה, והמשיך להחזיק בידיעה אחת פשוטה שכולם שכחו.
מה לומדים ממנו? שלעתים נאמנות פירושה לעמוד לבד. ׳עברי׳ אינו רק כינוי אתני, הוא הכרזה מוסרית: מוכן להיות מן העבר האחר. זו בדיוק הירושה שקיבל אברהם ממנו, וזו הירושה שתלווה את עמו לאורך כל הדורות, פעמים רבות במחיר כבד.