חוה
חוה היא ׳אם כל חי׳ (בראשית ג, כ), האישה הראשונה, ומי שדרכה נכנס לעולם גם היופי של החיים וגם שברם. היא לא נבראה מן העפר כאדם, אלא מצלעו, מן הצד, ׳לא מן הראש שתתגאה ולא מן הרגל שתתבזה׳ (מדרש), אלא כנגד הלב.
המסורת אינה מסתירה את חלקה במעשה עץ הדעת, שבו נתנה גם לאישהּ ואכל. אך היא גם אינה הופכת אותה לסמל של רוע, כפי שעשו אחרים לאורך הדורות. חוה היא אם שאיבדה בן ביד בן, הבל בידי קין, וידעה את הכאב הראשון של אֵם בעולם, ובכל זאת הולידה את שת, שממנו נמשך קו האנושות.
בשמה טמון סוד: ׳חוה׳ מלשון חיים. גם אחרי הגירוש מן הגן, גם אל תוך עולם של עמל ומוות, האישה היא זו שנושאת את החיים הלאה. לא במקרה נקראה על שם ההמשך ולא על שם החטא.
מה לומדים ממנה? שהמשכיות היא עצמה גבורה. חוה איבדה גן עדן ואיבדה בן, וקמה והולידה שוב. האנושות כולה תלויה באמהות שבחרו, שוב ושוב, להביא חיים אל עולם שאין בו ערובה, כי בזה בדיוק החיים ממשיכים.