אברהם אבינו
לפני שהיה עם ישראל, היה אדם אחד שעמד לבדו מול עולם שלם. אברהם נולד באוּר כַּשְׂדים לתרח, בדור ששקע כולו בעבודת אלילים. מספרים חז״ל שכבר כנער ניפץ את פסלי אביו, ולפי המסורת הושלך לכבשן האש על אמונתו וניצל (בראשית רבה לח). לא נביא בא אליו תחילה, אלא הוא שחיפש את בוראו מתוך התבוננות בעולם, עד שהעולם התבונן בו.
בהיותו בן שבעים וחמש קרא לו ה׳: ׳לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך׳ (בראשית יב). בלי לדעת לאן, עזב את הכול. מיד קידם אותו רעב, וירד למצרים, ושרה אשתו נלקחה אל בית פרעה והוחזרה, טעימה ראשונה של ׳מעשה אבות סימן לבנים׳: הגלות והגאולה כבר טמונות בחיי האב.
כשנשבה לוט אחיינו במלחמת ארבעת המלכים, יצא אברהם עם שלוש מאות ושמונה עשר אנשיו, הכה את המלכים והציל אותו (בראשית יד). ובניצחון, כשמלך סדום הציע לו את כל השלל, סירב אברהם ליטול ׳מחוט ועד שרוך נעל׳, שלא יאמרו אני העשרתי את אברם. גיבור שאינו להוט אחר בצע.
בברית בין הבתרים כרת עמו ה׳ ברית נצח, וגילה לו מראש את הירידה לגלות ואת הגאולה ממנה (בראשית טו). ובגיל תשעים ותשע מל את עצמו ואת בני ביתו (בראשית יז), וגם בעודו חולה וכואב מן המילה, רץ לקראת שלושה עוברי אורח, כי החסד היה טבעו ולא מצוותו בלבד (בראשית יח).
ובאותו פרק עצמו, כששמע שה׳ עומד להשחית את סדום, לא שתק, אלא התייצב והתחנן על אנשי העיר הרעים: ׳האף תספה צדיק עם רשע׳ (בראשית יח). זהו אברהם: לוחם כשצריך, אך מבקש רחמים אפילו על מי שאינו ראוי.
עשרה ניסיונות נתנסה (משנה אבות ה, ג), והאחרון והקשה שבהם היה העקידה. ה׳ ביקש את בנו יחידו, ואברהם השכים בבוקר (בראשית כב). ברגע שהושיט את היד נקשרה זכות נצח לבניו אחריו, כי לא הדם נדרש אלא הנכונות, וזכות זו עולה לפנינו בכל ראש השנה.
אברהם הוא הראשון שקרא בשם ה׳ בעולם, אביהם של כל המאמינים ושל כל הגרים המצטרפים לעם, ועמוד החסד שעליו עומדת האומה. עד היום אנו פותחים את העמידה ב׳אלוקי אברהם׳ ונסמכים על זכותו. ממנו למדנו שאדם יחיד, בבחירה אחת, יכול להפוך את פני ההיסטוריה.
מקורות: בראשית יב; בראשית יד; בראשית טו; בראשית יז; בראשית יח; בראשית כב; משנה אבות ה, ג; בראשית רבה לח