אדם הראשון
אדם הראשון הוא האדם היחיד שידע עולם בלי חטא. יציר כפיו של הקב״ה, שנברא בצלם אלוקים ונופח בו נשמת חיים, הלך בגן עדן כשהכול עדיין שלם. ואז, ביום אחד, איבד את הכול. סיפורו אינו סיפור של נפילה בלבד, אלא של מה שאדם עושה אחרי הנפילה.
התורה אינה מלבינה אותו. הוא אכל מעץ הדעת, התחבא, וכשנשאל, גלגל את האשמה על האישה ועל הנחש (בראשית ג). אבל חז״ל מוסרים שאדם היה גם הבעל תשובה הראשון: כשראה שהתשובה מתקבלת, פתח ואמר ׳מזמור שיר ליום השבת׳ (מדרש). מי שאיבד את גן עדן לימד את האנושות שאפשר לשוב.
וממנו הכול. חכמים שאלו: מדוע ברא הקב״ה את האדם יחידי, אחד ולא רבים? ׳ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא׳ (סנהדרין לז, א). כל בן אנוש, מכל עם ולשון, הוא בנו של אותו אדם יחיד, נושא את אותו צלם.
מה לומדים ממנו? שני דברים שאי אפשר בלעדיהם. האחד: ׳בשבילי נברא העולם׳, כל אדם הוא עולם שלם, לא מספר. השני: הנפילה אינה סוף הדרך, התשובה נטועה בבריאה מן האדם הראשון ואילך. אנחנו כולנו ילדיו, וגם את שתי המתנות האלה ירשנו ממנו.