בְּרֵאשִׁית: למה פותחת התורה בבריאה ולא במצווה?

זה עתה חתמנו את התורה כולה במילים ״לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל״, רקדנו עם הספרים בזרועותינו בשמחת תורה, ומיד, באותה נשימה, גללנו את המגילה אל ראשה ופתחנו שוב: ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ״ (בראשית א, א). יש בכך פלא שקל לפסוח עליו מרוב הרגל. התורה, בעומקה, היא ספר של ציווי ודרך חיים. מה אפוא עושים בפתיחתה ששה ימי בריאה, גן עדן, מבול ועשרה דורות, בטרם נאמרה בה אפילו מצווה אחת?

השאלה הזו אינה שלי. חכמים הקדימו אותה, והביא אותה רש״י, גדול מפרשי התורה (רבי שלמה יצחקי, צרפת, המאה האחת עשרה), בפירושו הראשון ממש על הפסוק הראשון. ״אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל״ (רש״י על בראשית א, א). כוונתו למצוות קידוש החודש, שנאמרה לעם ישראל עוד במצרים: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים״ (שמות יב, ב). אם התורה היא ספר מצוות, היה לה להיפתח במצווה הראשונה. ובכל זאת היא פותחת בבריאה.

ותשובתו של רבי יצחק חותכת: ״ומה טעם פתח בבראשית? משום כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו״. הפתיחה בבריאה אינה שיעור במדע הטבע, היא שטר קניין. העולם אינו הפקר שחוטפים בו החזקים, יש לו בורא, ולבורא יש רשות לתת ולקחת.

הפסוק שרבי יצחק נשען עליו לקוח מתהילים: ״כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם״ (תהילים קיא, ו). דוד המלך אומר שהקדוש ברוך הוא סיפר לעמו את ״כח מעשיו״, את מעשה הבריאה, ולא לשם ידיעה בלבד אלא לתכלית: ״לתת להם נחלת גוים״. סיפור הבריאה עצמו הוא הנימוק לנתינת הארץ. לכן נפתחת התורה דווקא שם.

יש בדברים הללו גם תוכחה דקה לעם עצמו, ולא רק מענה למקטרגים. אותו היגיון שמעניק הוא גם ההיגיון שנוטל: ״ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו״. הארץ לעולם מתנה, לעולם לא זכות שנקנתה בכוח הזרוע. מי שקיבל במתנה יודע שהמתנה מותנית, שהיא תלויה ברצון הנותן ובדרך שבה חיים עליה. אין כאן שחצנות של מנצח, יש כאן ענווה של מי שיושב בנחלה שאינה שלו מכוח עצמו.

וכאן מתחברת הפתיחה אל הרגע שבו אנו קוראים אותה. בכל שנה, בשמחת תורה, אנו מסיימים וחוזרים אל בראשית, כאילו לא קראנו אותה מעולם. היסוד צריך הנחה מחדש מדי שנה: לפני המצוות, לפני כל ״עשה״ ו״לא תעשה״, עומדת ההכרה שיש בורא לעולם. הסדר מדויק ואינו מקרי. קודם ״בראשית ברא״, ורק אחר כך ״החודש הזה לכם״. האמונה קודמת לחוק, והחוק נשען עליה.

לכן המילה הראשונה שילד לומד בחדר היא גם העמוקה שבכולן. ״בראשית״ אינה רק פתח של סיפור, היא היסוד שעליו עומד כל הבניין: שהעולם נברא בכוונה, שיש לו אדון, ושמתוך כך יש בו גם משמעות, גם דין וגם חסד. בכל שנה אנו מניחים את האבן הזו מחדש, ומתחילים לבנות ממנה שוב.